יש רגעים בפוליטיקה הישראלית שבהם נדמה שלא המציאות משתנה - אלא רק המקום שבו יושבים באולם הכנסת. במשך חודשים ארוכים שמענו שוב ושוב מאנשי הקואליציה שהסכם עם לבנון "לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב". הסכמים? אשליות. ערבויות בינלאומיות? בדיחה. ממשלת לבנון? חסרת יכולת. רק כוח, נאמר לנו, יבטיח את ביטחון תושבי הצפון. רק הכרעה ולא הסכמה הייתה הסיסמה של תומכי נתניהו.
ומה עשתה האופוזיציה? בדיוק את המסלול ההפוך. מי שהטיפו במשך חודשים שהמלחמה חייבת להסתיים בהסדר מדיני, שממשלת לבנון היא הכתובת ושיש לחזק אותה מול חיזבאללה - מסבירים עכשיו שאין להסכם שום ערך, שהוא לא שווה את הנייר שעליו נחתם ושאין שום סיכוי שיכובד. אצלם פתאום נדרשת הכרעה ולא הסכמה.
אותו מסמך. אותן חתימות. רק הדוברים התחלפו. התחושה היא שלא מדובר בדיון ענייני על ביטחון ישראל, אלא בתחרות אולימפית בקפיצה מפוזיציה לפוזיציה.
עמדתי, לעומת זאת, לא השתנתה. מאז ומתמיד אני מעדיף הסכם על פני מלחמה. גם הסכם בעייתי עדיף בדרך כלל על עוד סבב של הרוגים, פצועים ומפונים. תמיד אפשר להפר הסכם ולהילחם, אם אין ברירה. אבל את מי שנהרג במלחמה אי אפשר להשיב.
ניסינו בלבנון כמעט הכל: לחמנו, כבשנו, נשארנו, נסוגנו, חיסלנו, הפצצנו. שילמנו מחיר כבד, וגם הלבנונים שילמו מחיר כבד, ובסופו של דבר המציאות לא השתנתה כפי שקיווינו.
אולי דווקא הסכם, גם אם אינו מושלם, גם אם נכפה במידה רבה על ידי ארצות הברית, ראוי לפחות להזדמנות. לא מתוך תמימות, אלא מתוך פיכחון. מובן שתנאי בסיסי לכל הסכם הוא כוחנו ועוצמתנו. עם ממשלה יהירה אנחנו בסכנה, ולמדנו זאת ב-7 באוקטובר.
אם אצל הפוליטיקאים הדעות מתחלפות בהתאם למקומות הישיבה באולם, אצל המשפחות השכולות אין קואליציה ואין אופוזיציה. יש רק מחיר נורא. הסכם עדיף תמיד על מלחמה ופשרה עדיפה על שפיכות דמים.
התרעות פיקוד העורף