שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, הנגב המערבי נמצא בנקודת מפנה היסטורית. משפחות חוזרות, יישובים מתרחבים, שכונות חדשות נבנות והביקוש להגיע לכאן גדל. זו בשורה אדירה. אבל דווקא עכשיו, כשהצמיחה כבר כאן, עלולה להתרחש הטעות הגדולה ביותר של תהליך התקומה: לחשוב שבנייה היא שיקום. עוד שכונות ועוד הסכמי גג אינם חזון. השאלה האמיתית איננה כמה בתים נבנה, אלא האם נדע לבנות את התשתיות שיאפשרו לאנשים לחיות כאן לאורך זמן.
הלקח החשוב ביותר של 7 באוקטובר הוא שהנגב המערבי איננו אוסף של רשויות נפרדות. יש יישובים וקהילות שנפגעו באופן חסר תקדים ונשאו בנטל הכבד ביותר של אותו יום. אסור לטשטש את ההבדלים הללו. אבל לצד זאת, המשבר כולו הוכיח שהנגב המערבי הוא מרחב אחד, המחובר במערכות החיים שלו, בתשתיות שלו ובגורל המשותף שלו.
לכן גם העתיד חייב להיבנות אחרת. לשמחתי, הרשויות בנגב המערבי כבר הבינו זאת מזמן. הן יודעות לעבוד יחד. הן יצרו לאורך השנים מודלים של שיתוף פעולה בין עירוני וכפרי, בין רשויות שונות ובין קהילות מגוונות. מה שמניע אותן איננו גבולות מוניציפליים אלא הרצון לספק לתושבים ביטחון, איכות חיים ומענים טובים יותר.
הצורך באזוריות אינו רעיון ערכי בלבד. הוא צורך מקצועי. בתיירות, התייר לא שואל היכן מסתיים תחום השיפוט של רשות אחת ומתחיל תחום השיפוט של אחרת. הוא מחפש חוויה אזורית שלמה. בתעסוקה, למעסיק גדול לא משנה מאיזו רשות מגיע העובד. חשוב לו שיהיה כאן כוח אדם איכותי, זמין ומיומן. בתחבורה, אי אפשר לייצר צמיחה אם אנשים לא יכולים לנוע בקלות בין מוקדי התעסוקה, החינוך, הבריאות והפנאי ברחבי המרחב כולו. גם בתחום הבריאות והרווחה האתגר ברור. הנגב המערבי זקוק לרופאים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, מורים ואנשי מקצוע נוספים. אלו אינם משאבים של רשות אחת. אלו משאבים אזוריים שמשפיעים על איכות החיים של מאות אלפי תושבים.
האתגר הופך משמעותי עוד יותר לנוכח תחזיות הגידול של השנים הקרובות. עשרות אלפי תושבים חדשים צפויים להצטרף למרחב, לצד הרחבת יישובים קיימים והקמת שכונות חדשות. אם לא נפעל כבר עכשיו, נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים עם יותר תושבים, אך עם אותם פקקים, אותם מחסורים במערכות הבריאות והרווחה ואותם פערים בתעסוקה ובתחבורה. דווקא משום שהנגב המערבי הופך לאזור מבוקש כל כך, אסור לנו להסתפק בתגובה לצמיחה. אנחנו חייבים להקדים אותה. תכנון אזורי נכון אינו מותרות, אלא תנאי הכרחי לכך שההצלחה של היום תהפוך למציאות יציבה ומשגשגת גם בעוד עשור ויותר.
לכן השאלה איננה אם הנגב המערבי יצמח. הוא יצמח. השאלה היא האם התשתיות, השירותים והתכנון יצמחו יחד איתו. המדינה חייבת להפסיק לחשוב במונחים של פתרונות נקודתיים ולהתחיל לראות את הנגב המערבי כפי שהוא באמת: מרחב אחד, המחייב תכנון אחד, חשיבה אחת והשקעות רחבות היקף. תקומה איננה חזרה ל-6 באוקטובר. תקומה היא ההזדמנות לבנות מציאות טובה יותר מזו שהייתה כאן קודם. הטעות הגדולה של שיקום העוטף לא תהיה מחסור בכוונות טובות. היא תהיה ההחלטה להמשיך לחשוב מקומית, דווקא ברגע שבו המציאות מחייבת אותנו לחשוב אזורית.
התרעות פיקוד העורף