יש רעיונות שמותר להתווכח עליהם. יש רפורמות שאפשר לקדם בהדרגה. ויש החלטות שאסור לקבל כל עוד המציאות זועקת את ההפך. קיצור שירות החובה בעת הזאת שייך לקטגוריה האחרונה.
פחות משלוש שנים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, כשצה"ל עדיין פרוס בכמה זירות במקביל ומפקדי הצבא מתריעים על מחסור בכוח אדם, עצם המחשבה על קיצור שירות החובה צריך להדליק נורה אדומה. אין מדובר בעוד ויכוח תקציבי או חברתי. מדובר בשאלה אם ישראל מוכנה לקחת סיכון מחושב - או הימור מסוכן - על ביטחון אזרחיה.
בשנותיה הראשונות של המדינה עמד שירות החובה לגברים על 26 חודשים. המדינה הייתה מוקפת אויבים, אך סדר הכוחות והמשימות אפשרו להסתמך על צבא סדיר קטן יחסית ועל מערך מילואים גדול. בהיערכות למלחמת ששת הימים התקבלה החלטה להאריך את השירות הסדיר ל-30 חודשים. לאחר מלחמת ששת הימים ישראל מצאה עצמה עם גבולות חדשים, אחריות ביטחונית רחבה בהרבה ומשימות שלא היו קיימות קודם לכן. שירות החובה הוארך לשלוש שנים, ומשך שירות זה נשמר במשך עשרות שנים משום שזה היה צורכו של צה"ל.
רק החל מ-2015 החלה מגמת קיצור הדרגתית. ההחלטה עוגנה בחוק והתבססה על הנחה שהסיכון למלחמה רחבת היקף פחת ושהטכנולוגיה תפצה על כוח אדם מצומצם יותר. האמירה "צבא קטן וחכם" הייתה למצפן. במבחן המציאות, ההנחות הללו התרסקו. מתקפת 7 באוקטובר הוכיחה כי גם הצבא המתקדם ביותר אינו יכול להחזיק קווי הגנה, להגן על יישובים, לאבטח גבולות ולהילחם בכמה זירות בלי די לוחמים ומפקדים.
כיום, השאלה אינה אם 30 חודשים עדיפים על 36 מבחינת הצעיר המשתחרר. השאלה היא על כמה ביטחון מוכנה המדינה לוותר כדי לפתור מחלוקות פוליטיות. אפשר וצריך לדרוש חלוקה שוויונית יותר של הנטל. אפשר לדון בגיוס אוכלוסיות נוספות ובשיפור תנאי המשרתים. אך אסור להפוך את אורך שירות החובה לכלי משחק במאבקים פוליטיים או לעסקת חליפין קואליציונית.
ההיסטוריה מלמדת שמדינות אינן נענשות על כך שהתכוננו יותר מדי. הן נענשות כשהתכוננו מעט מדי. ישראל כבר שילמה מחיר נורא על הערכות חסר ועל תחושת ביטחון מופרזת. אסור להוסיף לרשימת הלקחים גם החלטה מודעת לצמצום כוחו של צה"ל דווקא כשהאיומים מתרבים. אם הכנסת והממשלה יבחרו לקצר את שירות החובה בניגוד להתרעות המקצועיות של מערכת הביטחון, זו לא תהיה רק טעות. זו תהיה קבלת אחריות על החלשת אחד מעמודי התווך של ביטחון ישראל.
התרעות פיקוד העורף