בשנים האחרונות ניצבת מערכת הביטוח הלאומי בפני אתגר תקציבי משמעותי הנובע מהעלייה המתמשכת במספר תביעות הסיעוד. אף שההסבר המקובל מתמקד בהזדקנות האוכלוסייה ובעלייה בתוחלת החיים, בחינה מעמיקה יותר מלמדת כי גורמים אלה לבדם אינם מסבירים את היקף הגידול במספר הזכאים ואת העומס התקציבי שנוצר.
כעת כבר ברור לכולם כי הגידול במספר הזכאים לגמלת סיעוד אינו תואם את קצב ההזדקנות של האוכלוסייה. אמנם שיעור בני הגיל השלישי בישראל נמצא במגמת עלייה, אולם מספר מקבלי גמלת הסיעוד גדל בקצב מהיר יותר. משמעות הדבר היא שקיימים גורמים נוספים המשפיעים על היקף התביעות, ובהם הרחבת המודעות לזכויות, העלייה במספר האנשים החיים במשך שנים ארוכות במצב סיעודי ואלו החשופים לסיכון סיעודי. סיבה נוספת היא העדר אלטרנטיבות אחרות לחולים הסיעודיים להיפרע מולם בדמות חברות הביטוח שולחות את הציבור לביטוח הלאומי ולקופות החולים(שמכרו את הכיסוי הסיעודי דרך חברות הביטוח).
העובדה שהביטוח הלאומי הגיע למצב שכזה לא פחות ממרתיחה שהרי הכתובת הייתה על הקיר, בהיותי נשיא לשכת סוכני הביטוח בישראל ולקראת הודעת חברות הביטוח על הפסקת מכירות ביטוחים סיעודיים בישראל הזהרנו כי המדינה לבדה לא תוכל לשאת בנטל, עברו 6 שנים בלבד, הלוואי והיינו טועים אבל אמרנו לכם. אמרנו וצדקנו ואת המחיר ישלם הציבור.
העלייה בתוחלת החיים היא בשורה חיובית בהיבט האישי, החברתי, הלאומי והרפואי, אך יש לה גם השלכות כלכליות משמעותיות. בעבר, רבים מהמבוטחים לא שרדו תקופות ממושכות של מצב סיעודי. כיום, בזכות ההתקדמות הרפואית, אנשים רבים חיים שנים ארוכות יותר כאשר הם זקוקים לעזרה בפעולות היומיום. במילים אחרות, אין מדובר רק ביותר קשישים, אלא ביותר "שנות חיים סיעודיות" המחייבות מימון מתמשך. מגמה זו יוצרת עומס הולך וגובר על תקציבי הביטוח הלאומי ומחייבת התאמה של מודל המימון למציאות הדמוגרפית החדשה.
כבר בשנת 2020, עם קריסת שוק הביטוחים הסיעודיים הפרטיים והפסקת שיווקם על ידי חברות הביטוח עקב הפסדים אקטואריים כבדים, היה ברור כי המשבר אינו נקודתי אלא מבני. כבר אז התרענו, מעל כל במה מקצועית ובכל דיון ציבורי שבו השתתפנו, כי המדינה אינה יכולה להסתפק בפתרונות זמניים. הצענו מודל ממלכתי משולב, שלפיו המדינה תממן רובד בסיסי של כיסוי סיעודי לכל אזרח, ואילו חברות הביטוח יספקו רובד משלים למי שיבחר להרחיב את הכיסוי הביטוחי שלו. מודל כזה היה יוצר חלוקת סיכונים נכונה יותר, מבטיח רשת ביטחון אוניברסלית ומאפשר יציבות ארוכת טווח והיה זוכה לאישור הן של חברות הביטוח בישראל והן של מבטחי המשנה בחו"ל.
למרבה הצער, אזהרות אלה לא זכו להתייחסות מספקת. במקום לגבש רפורמה מערכתית, התגבשה התפיסה שלפיה העברת הביטוח הסיעודי לקופות החולים תהווה פתרון לבעיה. בדיעבד התברר כי גישה זו קרסה אל תוך עצמה. העברת האחריות לגוף אחר, מבלי לשנות את מנגנון המימון ומבלי להתמודד עם הגידול הצפוי בהיקף התביעות, לא פתרה את הבעיה אלא דחתה אותה. אנחנו אמרנו זאת בזמן אמת, אמרנו וצדקנו.
כיום אנו עדים להתממשותן של אותן אזהרות. העלייה המתמשכת במספר התביעות והגידול בעלויות הסיעוד אינם אירוע בלתי צפוי, אלא תוצאה ישירה של מגמות דמוגרפיות וכלכליות שהיו ידועות במשך שנים. המחיר גם היום של דחיית קבלת ההחלטות משולם על ידי הביטוח הלאומי, על ידי תקציב המדינה ובעיקר על ידי אזרחי ישראל.
אזהרה נוספת, חמורה אף יותר, עולה מדו"ח מבקר המדינה, שהתריע כי ללא צעדים משמעותיים לחיזוק האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי, עלול המוסד בתוך כעשור להיקלע לקשיים ממשיים במימון התחייבויותיו, לרבות תשלום קצבאות וגמלאות. אזהרה זו חייבת להדליק זרקור ענק בפני ממשלת ישראל, הכנסת וכלל מקבלי ההחלטות. אין מדובר בעוד הערה בדוח ביקורת, אלא באזהרה מפני משבר חברתי וכלכלי שעלול לפגוע במיליוני אזרחים. לכן, חייבים לפעול כבר היום, באופן מיידי, לגיבוש פתרון ארוך טווח שיבטיח את יציבותו של הביטוח הלאומי ואת יכולתו לעמוד בהתחייבויותיו גם בעתיד.
הפתרון אינו יכול להתבסס על מקור מימון יחיד או על העברת האחריות בין גופים שונים. נדרש מודל לאומי חדש, שבו המדינה תישא באחריות למימון שכבת הבסיס של הביטוח הסיעודי לכל אזרח, בעוד שחברות הביטוח יספקו רובד משלים במידה סבירה ורווחית לכל הצדדים שיאפשר הרחבת הכיסוי בהתאם לצורכי המבוטחים. כך ניתן יהיה ליצור מערכת יציבה, מאוזנת ובת-קיימא, שתעניק ביטחון אמיתי לאזרחי ישראל.
בסופו של דבר, מעבר למספרים, לאקטואריה ולגירעונות, מדובר בבני אדם. מדובר בהורים שלנו, בסבים ובסבתות שלנו – האנשים שבנו את המדינה, שירתו בצה"ל, עבדו, שילמו מסים ודמי ביטוח לאומי במשך עשרות שנים, והם זכאים להזדקן בכבוד ולקבל מענה ראוי כאשר הם הופכים לסיעודיים.
זהו אינו דיון השייך רק למומחי כלכלה וביטוח, לביטוח הלאומי או לממשלה. זהו דיון שנוגע לכל משפחה בישראל. במוקדם או במאוחר, כמעט כל אחד מאיתנו ימצא את עצמו מתמודד עם הורה, בן משפחה או אדם קרוב שיזדקק לטיפול סיעודי. משבר הסיעוד אינו הבעיה של "מישהו אחר" – הוא יגיע לכל בית בישראל.
דווקא משום כך, אסור להמתין עד שהמשבר יעמיק. האחריות של מקבלי ההחלטות היא לפעול כבר היום, באומץ ובאחריות, כדי להבטיח שמערכת הביטחון הסוציאלי של ישראל תהיה יציבה, הוגנת ובת-קיימא. חברה נמדדת ביחסה לחלשים שבה, ובאופן שבו היא דואגת למי שתרמו לה במשך כל חייהם.
מדינת ישראל ידעה להתמודד עם אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים מורכבים לאורך השנים. גם את משבר הסיעוד ניתן לפתור בסיעור מוחות רחב. אם תהיה נכונות לקבל החלטות אמיצות, להקשיב לאנשי המקצוע ולהוביל רפורמה אמיתית. כל יום שעובר ללא פתרון מגדיל את הגירעון, מעמיק את המשבר ומקרב את היום שבו המערכת תתקשה לעמוד בהתחייבויותיה.
בסופו של דבר, השאלה אינה אם המשבר יגיע – אלא האם נהיה מוכנים אליו. זו חובתנו כלפי הדור שבנה את המדינה, וזו אחריותנו כלפי הדורות הבאים.
התרעות פיקוד העורף