המצוקה השניה של צה"ל היא הבור התקציבי של ניהול המשק השוטף של צה"ל ובניין הכוח המיידי. לצה"ל חסרים 40 עד 50מיליארד שקלים. על זה יש להוסיף את התרגילים של האוצר בנושא התקציב ארוך הטווח לבניין הכוח - תקציב של 350 מיליארד שקלים על פני כמה שנים.
המשאבים נשחקים מול שלוש שנות לחימה רב-זירתית
צה"ל נלחם כבר קרוב לשלוש שנים בכמה חזיתות לחימה. הוא פועל בעצימות משתנה בהתאם למהלכים שמתרחשים בזירות. כך הוא נדרש למבצעים; חיצי הצפון, חיצי הבשן, מרכבות גדעון א' וב', עם כלביא, ושאגת הארי … העניין הוא כפול ומכופל.
אשליית הנטל: שני אחוזים שסוחבים מדינה שלמה
נכון להיום, רק אחוז קטן ביותר מהציבור בישראל משתתף בנטל. היקף הלוחמים בסדיר והמילואים שנמצאים בלחימה בשלוש השנים האחרונות אינו חוצה את את שני האחוזים מכלל אוכלוסיית ישראל. בהנחה כי בישראל חיים כיום כעשרה מיליון איש - אותו מיעוט איכותי סוחב על הכתפיים שלו את הביטחון של מדינה שלמה.
מדובר באותם אנשים כל הזמן. היתר, שזה רוב הציבור הישראלי, יושב ביציע ומברבר עצמו לדעת כמומחה ביטחון, אסטרטגיה, ובעל ידע במזרח התיכון.
אחת כל כמה זמן, פוליטיקאים (וחמור מכך - בכירי הממשל) יוצאים בהכרזות כדי לרצות את הבייס הפוליטי. הקרסת הדאחיה ושיטוח שלה, פירוק חיזבאללה מנשקו ועד הניצחון המוחלט. אלא שלאמירות הללו אין כל היתכנות מבצעית אמיתית. סיסמאות ריקות, חלולות. הן אמורות לחפות על חוסר האסטרטגיה והתוכניות של הדרג המדיני ליום שאחרי. מי שנדרש בשל כך לשלם את המחיר הם אותם שני אחוז, הלוחמים בסדיר והמילואים.
הכישלון הפוליטי והמשפטי בזירת חוקי הגיוס והשירות
צה"ל כשל בטיפול במשבר כוח האדם. הוא בנה על שלושה חוקים שכל אחד מהם היה יכול לסייע במשבר, ויחד היו יכולים להעניק מענה שלם. אגב, זה היה משנה במעט את הרכב הנושאים בנטל ומכניס עוד כמה עשיריות האחוז מכלל הציבור למשימות ההגנה והביטחון.
מי שנדרש לשלם על חוסר הבהירות הם אותם לוחמים שחוקים ועייפים. עם כל הכבוד לציונות ולאהבת המולדת, רבים מהם ובני המשפחות שלהם מבינים כי לא עם זה הם יזכו להשכלה אקדמית, לא ישלמו את המשכנתא ולא יבנו קריירה אמיתית, כמו יתר 98 אחוז מאזרחי ישראל.
התנהלות צה"ל יוצרת מסך הערפל מול הלוחמים והלוחמות
הבעיה בהתנהלות של צה"ל היא שהוא לא הכין תוכניות אמיתיות ללוחמי הסדיר. הם נמצאים היום במדרג התגמול הנמוך ביותר, אפילו נמוך מהעובדים הזרים מתאילנד, נפאל, הודו ואפריקה. צה"ל לא התאים את עצמו למציאות המשתנה בשלוש שנים האחרונות, וחמור מכול, הוא לא פועל כעת להבהיר ללוחמים שעומדים להשתחרר מה הולך להיות איתם בתקופה הקרובה.
מסך הערפל הזה יוביל לנזקים לטווח ארוך לצה"ל ולחברה הישראלית. רבים מאותם ילדים שכבר כמעט שלוש שנים לוחמים בכל החזיתות חושבים איך לצאת לטיול הגדול בחו"ל כאשר הם רוכשים כרטיס רק לכיוון אחד. חלקם מבין כי עדיף לצאת וללמוד במוסד אקדמי בחול ולא במוסדות האקדמאים בישראל שמפנים עורף ללוחמים ומעדיפים למלא בספסלים סטודנטים ערבים או חרדים תחת הכותרת "אפליה מתקנת".
הגיע הזמן שהרמטכ"ל יתעורר
עליו לפעול בנחרצות מול הממשלה והדרג המדיני ולהפסיק את משחקי הכוח סביב תקציב ומסלולי השירות. עליו לבנות מסגרות חדשות בתוך הצבא כדי לאפשר חלוקה רחבה יותר של הנטל, ולדרוש הכרה מיוחדת עבור הלוחמים כדי לאפשר להם עתיד טוב ויציב לאורך זמן במדינה ששלחה אותם לשדות הקרב.
הגיע הזמן שהרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר יתעורר, ידפוק על השולחן בעוצמה ויאמר את דברו. הוא המפקד של הצבא שבו שני אחוזים מהציבור הישראלי הם החץ שלפני כל המחנה.
התרעות פיקוד העורף