השבוע תתקיים באיסטנבול פסגת נאט"ו, בהשתתפות נשיא ארה"ב טראמפ, שמתחזק יחסים קרובים עם נשיא תורכיה ארדואן. בישראל מתקשים לקבל את הקשר ההדוק בין טראמפ לארדואן, מסרבים להבין שהיחסים ביניהם הם מעבר לקשר בין שני מנהיגים פופוליסטים נרקיסיסטיים , וקשורים גם לאינטרסים האסטרטגיים חוצי הממשלים של ארה"ב.
השיח הישראלי מתייחס לתורכיה ולקטאר כאל אויבות מרות, כאילו היו איראן. כך אנו מפספסים את העובדה ששתיהן בנות ברית חשובות של ארה"ב וגם את הסיבות לכך. בימין הישראלי תמיד מחפשים את האיום הבא והציר האיחוואני של קטאר ותורכיה מתאים להיכנס לקופסא הזאת. במחנה הליברלי, רבים נהנים לתקוף את נתניהו, לא רק על פעילותם האסורה של עובדי לשכתו למען קטאר, אלא גם על כך שקטאר ותורכיה משפיעות על המדיניות האמריקאית באיזור יותר מאתנו. כך קורה ששני הצדדים בפוליטיקה הישראלית מנסים להציג אותן כרע מוחלט.
קטאר מארחת את הבסיס האמריקאי הגדול ביותר באיזור ותורכיה הינה בת ברית של ארה"ב במסגרת נאט"ו. ארה"ב רואה בשתיהן מנוף חשוב לקידום האינטרסים שלה באיזור. נכון, לשתי המדינות קשרים ענפים עם הנהגת חמאס, אבל מתקשים אצלנו להפנים את העובדה, שללא ההשפעה של קטאר ותורכיה על חמאס, לא היינו מחזירים את החטופים שלנו ושללא תורכיה, לא היינו נפטרים ממרחב ההשפעה האיראני בסוריה, שהיה גם מסלול האספקה המרכזי של חיזבאללה.
בעתיד הנראה לעין, כל עוד לתנועות איסלאמיות ישנה השפעה על מדינות האיזור, נצטרך את המנוף האמריקאי באמצעות קטאר ותורכיה. בניגוד לאשליה בישראל, שפירוק חמאס מנשקו יתבצע על ידי צה"ל, או שיתבצע רק על ידי מדינות הסכמי אברהם, הוא לא יתבצע ללא ההשפעה הקטארית – לא צריך לאהוב את הקטארים והתורכים, אבל צריך לדעת לנצל את השפעתם לטובת האינטרסים שלנו.
בסכסוכים רבים ברחבי העולם הייתה הצלחה למאמצי DDR - Disarmament, Demobilization, Reintegration (פירוק מנשק, פירוז ושילוב מחדש) כמו למשל בצפון אירלנד או בקולומביה, ביחס לפירוק ארגוני הטרור ה IRA וה FARC. תכנית 20 הנקודות של טראמפ לעזה וגם ההסדר בין ישראל ללבנון, לא יוכלו להתממש מבלי שארה"ב תפעיל את ההשפעה של קטאר ותורכיה באיזור,
בדיפלומטיה יש מושג שנקרא Frienemies שהוא הלחמה של חבר ואויב - מדינות שאינן בנות ברית ואף בעלות אינטרסים שונים בתחומים מסוימים, אבל יש איתן גם אינטרסים משותפים וקטאר ותורכיה הן מדינות כאלו. לקטאר ולנו יש אינטרס משותף, שחמאס וחיזבאללה תהפוכנה מארגון טרור לתנועה פוליטית (שהרי הן לא ייעלמו לחלוטין). יש לנו אינטרס משותף איתן גם שעזה, לבנון וסוריה תפסקנה להיות מוקדים של אי-יציבות איזורית, שפוגעת בכלכלות של כל המדינות באיזור כולל קטאר ותורכיה.
נקודה שראוי לזכור, היא שקטאר החלה לפעול בעזה רק לאחר פנייה אמריקאית ישראלית כשנחלשו המנופים המצריים וגם אז הקטארים דרשו אישור בכתב, כדי לא להיכנס לרשימות המדינות תומכות הטרור של מחלקת המדינה האמריקאית.
דיפלומטיה אפקטיבית אינה מסתפקת בניהול משברים וגם לא בהסברה, אלא בעיצוב מערכות תמריצים ארוכות טווח. במקרה של קטאר ותורכיה, עצם מעמדן האזורי והקשרים המורכבים שלהן עם ארה״ב והמערב, מאפשרים להן לשמש כ”מעצבות התנהגות” של שחקנים לא מדינתיים. כאשר ישראל בוחרת להדיר אותן מהשיח או להציג אותן רק דרך פריזמה של עוינות, היא מוותרת בפועל על ערוצי השפעה קריטיים על אותם ארגונים שהיא מבקשת לנטרל.
ראייה פרגמטית יותר של קטאר ותורכיה כגורמים שניתן לרתום ולא רק כיריבות אידאולוגיות, עשויה להרחיב משמעותית את ארגז הכלים המדיני של ישראל ולחזק את יכולתה להשיג תוצאות יציבות וברות-קיימא לאורך זמן.
כמובן שכמו בכל נושא איזורי, פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ייתר את הצורך של הממשלה בחיפוש אויבים, כדי להסיח את דעת הקהל מהאיום המשמעותי ביותר על קיומנו, שהוא קטסטרופה דו- לאומית, לשם מובילות אותנו ממשלות הימין.
התרעות פיקוד העורף