המלחמה נגד איראן המחישה את עוצמת הפגיעה שטילים מסוגלים להסב. הנזק האפשרי מרעידת אדמה חזקה עלול להיות גדול לאין שיעור. טיל פוגע בבניין אחד, בשכונה. רעידת אדמה פוגעת בו־זמנית בעשרות רשויות, באלפי מבנים, בכבישים, בגשרים, בבתי חולים, בתשתיות מים, חשמל ותקשורת. היא משבשת את כל יכולת ההצלה של המדינה בדיוק ברגע שבו המדינה נדרשת לה יותר מכל. אין דרך להתגונן מפני רעידת אדמה. היא תגיע בעוצמה ותפגע בכל.
דווקא משום כך ישראל הייתה מהמדינות הראשונות שניסו לבנות פתרון תכנוני. כך נולדה תמ"א 38 – לא כדי להוסיף מרפסות, או להעלות את ערך הדירות, אלא כדי להציל חיים באמצעות חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה. אלא שבדרך איבדנו את המטרה. תמ"א 38 הפכה לזירת ויכוחים בין רשויות למדינה, בין יזמים לדיירים, בין ועדות תכנון למשרדי ממשלה. אחריה הגיעו חלופת שקד, חוקי ההתחדשות העירונית, מסלולים חדשים והבטחות. אבל בשטח הקצב איטי באופן מסוכן. אלפי מבנים שנבנו לפני תקן רעידות האדמה עדיין עומדים כפי שעמדו לפני עשרות שנים.
עולה שורה של שאלות: האם קיימת קרן לאומית שתוכל לפצות משפחות שיאבדו את בתיהן ברעידת אדמה? האם לא נכון לחייב ביטוח בסיסי קולקטיבי לכל בניין ישן באזורי סיכון, כדי שלא כל משפחה תעמוד לבדה מול החורבן? מי יישא באחריות אם בניין שיכול היה להתחזק יקרוס משום שההליך התכנוני נמשך שנים? והאם רשות ציבורית שמעכבת שנים היתרים לחיזוק מבנים תוכל להמשיך להיות חסינה מכל אחריות אם המחיר יהיה חיי אדם?
המדינה יודעת להיערך למלחמות. היא משקיעה מיליארדים במודיעין, במיירטים ובמערכות התרעה. אבל רעידת אדמה אינה אויב שניתן להרתיעו. היא לא מחכה להחלטת ממשלה והיא אינה מתחשבת בלוחות זמנים פוליטיים. ההגנה היחידה מפניה מתחילה הרבה לפני הרעש – בתכנון, בחיזוק מבנים, בתקצוב, באכיפה, בקבלת החלטות אמיצה.
התרעות פיקוד העורף