מותר לאהוב | מרסל מוסרי

ראשית, ולפני הטור הרומנטי שאני הולכת לכתוב עכשיו, אתנצל על כך שבשבוע שעבר לא פרסמתי כלום. יש לבתי מין תחביב משונה לאסוף את כל הווירוסים שיש לה בגן ולהביא הביתה, אבל בזכות הגנטיקה הטובה שלה (מהצד השני) היא חוזרת לעצמה אחרי 24 שעות של מנוחה ומרק של אמא, ואחרי עוד 24 שעות, אותה האמא שלא קיבלה גנטיקה מי-יודע-מה, נשכבת חולה על המיטה וקמה על רגליה רק כשאנטיביוטיקה נכנסת לתמונה.

אני מקדשת את פרנסתי מאוד, נדירות הפעמים שלא כתבתי אליכם, וכמות ההודעות הדורשות בשלומי או שואלות אם הפסקתי לכתוב ב"מעריב" חיממה לי את הלב מאוד, זו לא רק פרנסה, אתם עוברים איתי כברת חיים, וכל פעם זה מפתיע מחדש.

ולמטרה שלשמה התכנסנו, הטור.

יש משל יהודי ישן, על מלך גדול שהעניק לנתין שאהב מאוד גן יפהפה, שבמרכזו צמח עץ נדיר. המלך לא ביקש כלום בתמורה לאותו הגן, הוא ידע כי הנתין איש עבודה, מסור ונאמן למלך עד מאוד. רק דבר אחד ציין המלך: "העץ הפורח באמצע הגן משרה חיים על כל מה שמסביבו, הקפד לדאוג להשקייתו ולטיפוחו".

הנתין הסכים כמובן, הודה עד מאוד למלך, ובמשך כמה ימים עמד בגן, נפעם מיופיו של העץ וממה שמסביבו וגמל בליבו לטפח כל כך את הגן עד שיביא לחייו שפע ודבר לא יחסר לו ולמשפחתו. ברבות השנים עבד האדם, צבר רכוש, מחסנים, תבואה, כלי עבודה, ואת הכל אחסן בגן, בצורה מסודרת ומאורגנת. לימים אף הרחיב את הגן ובנה שם שני בתים, סלל כבישים סביב הגן ובנה גדרות שימנעו מכל פולש או גנב את הגישה.

לא הרבה שנים אחרי, שב המלך אל הגן כדי להזמין את הנתין, שהפריש מס מכובד ויפה לממלכה, אל חתונת בנו. הוא התעקש לעשות זאת בצורה אישית, רגע לפני שמסר לו את ההזמנה והפרטים, הביט אל הגן ששינה את פניו עד מאוד.

"נו, איך?", התלהב הנתין, "מוצא חן בעיני המלך? בעוד שבוע יהיו פה גם עדרים!".

"והעץ?", שאל המלך והחל לצעוד בין שביליו הסלולים של הגן, "היכן העץ הנדיר?".

"עץ?", שאל הנתין והגביר הליכתו מאחורי המלך.

המלך נעצר, ואל מולו העץ, והוא נבול, ענפיו שבורים, אדמתו יבשה ואין כל חיים מסביבו ובו.

המלך הביט בנתין המפוחד, שרק אז הבין את גודל טעות הזנחתו ושאל, "מה יתרון בכל העושר מסביב, ומה ערכן של הגדרות והדלתות אם העץ שהביא חיים לכל זה, התייבש ונבל?".

הירגעו, זה לא פולחן אישיות, תכף אסביר, כך המשיכה:

"בעלי הוא איש מיוחד, רן רגיש, אמיץ ויצירתי מאוד. יש לנו שלוש בנות יחד שכל כך אוהבות אותו. ב-10 ביוני רן חוגג יום הולדת 48, תוכלי לכתוב לו משהו? סיפור קטן? מכתב? אפילו משהו שחתום ביד? כמובן עם תשלום! אילנה".

מיילים מעיקים של בירוקרטיה יכולים להמתין חודשים בתיבת המייל שלי, לכאלו אני עונה מהר.

"בטח, אילנה, תרצו להגיע לרחובות?".

בהתחלה היא לא הבינה למה אני מתכוונת, אבל כשהסברתי שאם יגיעו קרוב לביתי, אפגוש אותו ואפילו אעניק לו ספר שלי, הופתעה. ואני צנועה בדבריי.

היא ביקשה לשלם, אפילו התעקשה ואמרה שזה לא יקרה בלי. סירבתי, זו לא הפרנסה שלי ואני לא מברק מזמר. אבל כשתלתה את זה בפגישה, עניתי, "יאללה, הבייביסיטר עלייך".

באחד מערבי השבוע לקחה את רן למסעדה שווה ברחובות, וכשהגיעה הבייביסיטר, אמרתי לה שלא אתעכב הרבה, אני הולכת לפגישה קצרה. "שכרו אותי לקפוץ מתוך עוגה", אמרתי לנערה בת ה-16.

"באמת? את ליצנית?", שאלה.

צחקתי ויצאתי מהבית.

אחרי שווידאתי עם אילנה, שהתכתבה איתי בסתר, שאכלו קצת, שתו כהל ואפשר להגיע, יצאתי מהרכב והלכתי לעברם. ראיתי אותם לפני שהם הבחינו בי, אחד מהם סיפר משהו מצחיק, הם צחקו והשיקו לחיים. אם לא הייתי יודעת שיש להם שלושה ילדים יחד, הגיוני שהייתי משייכת את זה לדייט ראשון, שני או ליום נישואים ראשון. אבל מסתבר שעוד יש תקווה לאהבה.

הגעתי, אילנה ראתה אותי וחייכה, ורן הביט בי, כיווץ את עיניו ולא הבין. לקחתי כיסא והתיישבתי. "אפשר גם יין?", שאלתי.

"מרסל?", הוא לא הבין, ואילנה צחקה צחוק מתגלגל. ואף שהמראה שלו גברי, והוא עשה דבר או שניים (או שלושה) בחיים וחגג 48, עלו דמעות בעיניו. הנחתי ידי על ידיו, לא לפני שאישרתי עם אילנה שהייתה כל כך מאושרת.

"אני ההפתעה שלך, מסתבר". לקח לו זמן להבין, בהתחלה שתק, אבל אחרי שהשקנו גם אנחנו לחיים, סיפר לי ודקלם לי טורים ששכחתי שכתבתי, כאלו מלפני חמש, שש ושבע שנים. אחר כך, כהרגלי חקרתי אותו. על סיפור האהבה שלו ושל אילנה, איך הייתה לו חנות חמודה בשינקין, והיא, כשחצי עברית וחצי אנגלית בפיה, נכנסה לרכוש עציץ והרגישה אותו דולק אחריה וכשהסתובבה עמד וביקש את הטלפון שלה עד שעמדו תחת החופה. ועל השינוי שעשו באמצע החיים, והעסק שהקימו, והוויתורים אחד לשנייה ("עכשיו אני בבית כדי שתפתח קריירה") ולהפך, ועד העבודה המשותפת יחד. ולא העקתי יותר מדי, כי זה הערב שלהם, אז אחרי חצי שעה או 40 דקות קמתי ללכת, לא לפני שאילנה צעקה עליי במבטא בריטי לקחת את המעטפה לבייביסיטר (היא קיבלה אחלה טיפ באותו הערב).

וזה בדיוק זה, המשל הזה. אהבה, זוגיות, הרצון הבלתי תלוי, וזניחת כל הפנקסנות הדבילית לטובת רגעי אושר, גם אם קצרים מאוד, לפרטנר שלך, על זה כל התורה. זה העץ המבקש מים. ואהבה כזו, שאינה תלויה בדבר, היא מים חיים.

וגם עכשיו, בימי המונדיאל, כתבה לי חברה, שבדרך כלל מתעוררת בבוקר ומחפשת מה רע בבעלה, סתם ככה, כתחביב, כמו פילאטיס או אוסף בולים, שלפני כמה ימים, עת ערכה את הקניות השבועיות בסופר הגדול, ונזפה בבעלה שאחז בעגלה על ששכח לרשום את אחד הילדים לקייטנה, והוא התנצל והבטיח לתקן, והיא ידעה שיתקן, אבל  בכל זאת התבאסה שהיא לא יכולה לשחרר שליטה.

אבל אז התפצלו, הוא הלך למחלקת הקפואים, והיא למחלקת התבלינים, ובמחלקת התבלינים עמד מארז גדול כזה של תערובת פיצוחים ובירות לכבוד המונדיאל, ואישה צעירה אחת, אולי בתחילת חייה ואולי עוד לפני הילדים, שוחחה עם בן הזוג שלה בטלפון ואמרה לו "מאמי, תזמין חברים אלינו, תראו מונדיאל?", ואספה שני מארזים כאלו לתוך עגלה.

והיא לא זכרה מתי אמרה "מאמי" או מתי חברים שלו ביקרו אצלם. אז גם היא אספה שני מארזים, אף שגם אחד היה מספיק. וכשהוא שב ממחלקת הקפואים עם שניצלונים וגלידת פיסטוק שרק היא אוהבת, אמרה לו שיסתכל בעגלה, וכשראה שאל "למי כל זה? את נוסעת למשחק?".

"תכתוב לחברים שלך שיבואו הערב או מחר? מתי זה המונדיאל?".

"באמת?", הוא לא הבין את התנודתיות, אבל מאוד אהב אותה.

"כן, אבל אתה מסדר לי את הקייטנה!".

הוא חיבק אותה, שם באמצע הסופר והיא לחשה לו "מאמי שלי", אחרי חודשים, או שנים ארוכות שלא.

רחל כתבה את זה טוב יותר ממני.

שבת שלום.