אחרי 7 באוקטובר הייתה ציפייה, תקווה, אולי מעט תמימה, שכולם יעופו. ילכו הביתה. ישלמו את המחיר. כל מי שניווט, כיהן וטעה - יפנה את עצמו מהזירה לטובת כוחות חדשים עם תפיסה שונה, הפוכה. אך למציאות תוכניות משלה. כמו שזה נראה עכשיו, מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת הכנסת.
להבדיל מכל האיילת שקדים והגלעד ארדנים, וינטר נושא בשורה רלוונטית לחיינו, כמו החזרת ערך הניצחון לצה"ל. הוא יוצא נגד מדיניות ההכלה, השקט או משיכת הזמן. אומרים שהוא ימני קיצוני, אבל הוא נשמע סתם כמו מפקד לוחמני אך הגיוני. "אני שונא מלחמות, אבל כשיש מלחמה אני קורע אותם, ולא נלחם עם ידיים קשורות", כך צוטט על ידי נחום ברנע ב"ידיעות" מתוך חוג בית. לקראת שחרורו מצה"ל, הוא פירט את שיטת המלחמה שלו: "פצצות גדולות, אחר כך פגזים, אחר כך D9, ובסוף מכניסים חייל עם M16. זה המוסר האמיתי".
ערב מבצע צוק איתן, כשהיה מפקד חטיבת גבעתי, וינטר עורר סערה משום ששילב תוכן דתי לפני מבצע קרבי. הוא כתב למפקדי החטיבה "ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו אשר אנו הולכים ועומדים להילחם… ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי". בזמנו זה היה שנוי במחלוקת. כיום כמעט כל יחידה בצה"ל מרימה עיניים לשמיים לפני לחימה. גם מי שלא מאמין, יכול להתחבר.
כן, יש משהו מפחיד בעופר וינטר. אבל זה בדיוק מה שטוב בו. כך צריך להיראות שר מלחמה, כך צריך להישמע רמטכ"ל־על, זה האיש שאויבי המדינה אמורים לראות אותו ולהגיד לעצמם, הוא מהמשוגעים, איתו לא מתעסקים.
התרעות פיקוד העורף