המודל הזה איננו המצאה ישראלית. הוא מבוסס על היגיון דומה לזה של ועדת החקירה של הקונגרס האמריקאי לאחר פיגועי 11 בספטמבר - ועדה פריטטית שפעלה מתוך הבנה שאסון לאומי מחייב אמון ציבורי רחב ככל האפשר.
הצעת החוק של ח"כ קלנר לועדת החקירה הלאומית היא, בעיניי, ניסיון נכון ליצור מנגנון מאוזן יותר. אם חברי האופוזיציה יבחרו להחרים את הוועדה, היא תפעל בהרכב חסר, ובפועל תידמה יותר לוועדת חקירה ממשלתית. אולם במקרה כזה האחריות תהיה על מי שדחה מנגנון שהציע לו השפעה שווה על הרכב הוועדה.
בית המשפט העליון צפוי גם לפסול את החוק הזה, אם יעבור, וסביר להניח שיקבע כי הסמכות למנות את חברי ועדת החקירה צריכה להישאר בידיו. סימנים מוקדמים לכך אפשר למצוא בפסיקת בג"ץ בעניין דוחות מבקר המדינה על אירועי שבעה באוקטובר, שבה הוגבלה יכולתו של המבקר לפרסם דוחות בנושאים מסוימים הנוגעים למדיניות. אם אכן כך יקרה, יהיה זה עוד שלב במאבק על שאלת הכוח בין הרשויות.
במצב כזה, במקום שבית המשפט העליון ישמש גורם הממתן את הקיטוב בישראל, הוא עלול להפוך, בעיני חלקים גדולים מן הציבור, לאחד ממחולליו המרכזיים. שהרי אם ממילא נשיא בית המשפט ימנה את חברי הוועדה ואף יקבע את גבולות המנדט שלה, קשה לצפות שהאופוזיציה תראה טעם בהסדר פריטטי. זו גם היתה הסיבה שהאופוזיציה לא הגיעה להסכמות מול הממשלה בשנת הרפורמה, כי למה להסכים לפשרה, אם אפשר לקבל את הכול מבית המשפט העליון?
התרעות פיקוד העורף