יש מעט חוקים שמתקנים עוול מוסרי. החוק המכונה “חוק הילה צור”, שנכנס לאחרונה לספר החוקים, הוא אחד מהם. החוק מאריך באופן משמעותי את תקופת ההתיישנות בעבירות מין שבוצעו בקטינות ובקטינים – וזהו הישג היסטורי. עם זאת חשוב לומר: הארכת ההתיישנות היא צעד משמעותי, לא היעד. היעד הוא ביטול מוחלט של ההתיישנות בעבירות מין.
מדי שנה פונים אל מרכזי הסיוע עשרות אלפי נפגעות ונפגעים, וכ־60% מהם מספרים על פגיעה מינית שחוו בילדות. יש מי שמצליחות לחשוף את הפגיעה רק לאחר מותו של הפוגע. יש המגיעים אל מרכזי הסיוע לאחר עשרות שנים של טיפול. זו המציאות של טראומה מינית. מציאות זו משתקפת גם בידע מקצועי ומחקרי שהצטבר במשך עשרות שנים. היום ידוע שטראומה מינית משנה את האופן שבו אדם זוכר, חושף ומספר את מה שאירע לו. פעמים רבות חולפות שנים רבות עד שנוצרת היכולת הנפשית לומר: נפגעתי. אבל החוק עדיין אינו משקף את מה שכבר ידוע על טראומה.
ההתיישנות מבוססת על ההנחה שככל שחולף הזמן, קטן האינטרס הציבורי בהעמדה לדין. ההיגיון הזה אולי מתאים לעבירות מסוימות, אך הוא קורס מול פגיעה מינית. ההתיישנות בעבירות מין יוצרת עיוות מוסרי, משפטי ואידיאולוגי. היא מענישה את מי שנפגעו באופן הקשה ביותר. ככל שהטראומה עמוקה יותר, כך גדל הסיכוי שהנפגעת או הנפגע לא יהיו מסוגלים להתלונן בזמן.
החוק החדש מבטא הכרה ראשונה בכך שהמשפט חייב להתחיל ללמוד את מה שאנחנו כבר יודעות. במשך שנים דרש החוק מנפגעות ונפגעים להתאים עצמם ללוחות הזמנים שלו. כעת הוא מתחיל, לראשונה, להתאים עצמו למציאות של טראומה. גם בעולם מתחזקת ההכרה הזאת. מדינות כבריטניה, קנדה, ניו זילנד ודרום אפריקה אינן מכירות עוד בהתיישנות על עבירות מין, ובמדינות רבות אחרות בוטלה ההתיישנות בעבירות מין בקטינים.
ביטול ההתיישנות אינו מבטל את כללי המשפט. גם בעתיד יהיה צורך בראיות, בחקירה ובהוכחה מעבר לספק סביר. אבל הוא מחזיר לנפגעות ולנפגעים זכות בסיסית שנשללה מהם – הזכות להתלונן ולהישמע. גם אם בסופו של דבר לא יוגש כתב אישום, עצם האפשרות להגיש תלונה, לעמוד מול הפוגע ולומר “זה מה שנעשה לי” הוא עבור רבות ורבים רגע מכונן בתהליך ההחלמה. האפשרות להתלונן מחזירה לנפגעת ולנפגע את הקול, את הכבוד ואת התחושה שיש צדק בעולם.
התרעות פיקוד העורף