חייב להיות בעולם משהו שאסור לעשות. נפש האדם הפכה לחלקלקה וריקה כל כך, שעל כל צעד ושעל עולה תחושה של חוסר אונים מול הריקנות המוחלטת הזו. לא נשאר בה דבר מהאתמול. אף לא עיקרון יציב אחד או ערך שהעמיק שורש, שום מסורת, אמת בסיסית או אפילו תחושת בחילה פשוטה שתסמן: עד כאן.
אין "אסור". מול הניסיונות להזכיר שחייב להיות בעולם משהו אסור, מיד מוטחת בחזרה השאלה: "ולמה זה אסור?". על זה אין תשובה, כי יש דברים שאי אפשר להוכיח. ככה זה בחיים: דווקא הדברים העדינים שאי אפשר להוכיח את אמיתותם, הם אלו שמבדילים בין אדם ישר והגון לבין אדם שמוכן להתפשר על הכל.
פעם היה מובן מאליו לכולם שיש חובות שמוטלות על כל אדם, ושלא הכל מותר. כל אחד הבין את החובה הזו בדרכו, אבל בכל מקום ובכל מרחב ציבורי הורגשה אווירה של משמעת מוסרית. אם קרה שמישהו הפר את המשמעת הזו ועשה משהו בניגוד למצפונו, הוא ניסה להסתיר את זה; הוא לא התרברב בפומבי ושאל בהתרסה: "אבל למה לא?".
הכל השתנה. כוחה של המשמעת המוסרית פקע, וחלק גדול מהאנשים התחיל לרדוף אחרי הצלחה תוך דילוג בקלילות מעל כל המחסומים. הם עוד מרימים ראש בגאווה ודורשים: או שתוכיחו לנו שחור על גבי לבן למה אסור לעקוף את המכשולים האלה, או שתשתחוו בפנינו ותגידו בקול שאנחנו בסדר גמור והכל כשר.
אבל האמת היא שכל אחד וכל אחת יודעים בתוך תוכם היטב מדוע אסור. כשאנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו, אנחנו מביטים לאחור ורואים בעיני רוחנו תמונה שחזקה מכל מילה. לפנינו משתרע מרחב עצום של אלפיים שנות סבל ועינויים. לאורך כל ההיסטוריה הזו ובכל מקום בעולם, אנחנו רואים את אותה קבוצה: חבורה של אנשים עניים שמצטופפים יחד במעגל תחת ממטר של מהלומות, ומחזיקים בכוח בידיהם הרועדות את הדבר הקדוש להם.
בעקשנות הזו טמונות תעודת האצילות שלנו והזכות היחידה שלנו להביט בגאווה. ועתה, על קבריהם של דורות מעונים כל כך, אתם מציעים לפרק את המעגל הזה ולמסור את הדגל העתיק לידי סמרטוטרים? מה יישאר לנו אז? איך אפשר בכלל להעלות זאת על הדעת? כך מרגישים אנחנו, אלה שעדיין נאמנים לערכים הישנים. אבל זוהי רק הרגשה, ולא הוכחה לוגית.
אין לי מושג איך נוהגים חכמים וחכמות ממני, אבל ממילא לא הכל אפשר להוכיח בצורה רציונלית. אי אפשר להשתמש בחוקי המתמטיקה כשדנים ביחסים חברתיים. אלו שהוציאו לנו שם רע וחיללו את כבודנו הם חריפים ופיקחים מאוד. הם יגידו בהיגיון מוחלט שהצדק איתם. אבל באותו הזמן התפשט ריח נורא של הפקרות מוסרית שלא היה ניתן לשאת. היה ברור שלמרות כל הטיעונים והפלפולים, יש דברים שהם פשוט אסורים.
אדם חייב שיהיה לו רגש של תיעוב פנימי שילמד אותו בלי מילים מה "אסור". מוסר לא משיגים באמצעות ויכוחים, אלא בזכות חוש פנימי; ומי שהחוש הזה פגום אצלו - בעל מום הוא.
בשל קוצר היריעה איאלץ להסתפק בפסקה אחת מנאומו של ז'בוטינסקי בוועד הפועל הציוני בפראג ביולי 1921. "הדרישה של קבוצה 'לשבת לבטח' בזכות הגנה פיזית של אחרים מבלי להשתתף בה בעצמה היא 'פגיעה חמורה במוסר ובכבוד ומהווה סכנה גדולה'".
ז'בוטינסקי שלל את הזכות של קבוצה כלשהי בקולקטיב לפטור את עצמה מחובת ההגנה הפיזית והסתמכות על אחרים: "אני מזהיר מפני מתן נשק בידי אנשים צעירים שלא אוּמנוּ במשמעת. נשק מוּתר לתת רק בידי אנשים מסומנים, בידי אנשים שעליהם הופקד משמר חזק. באתי הנה וביקשתי אתכם לומר לי: אם לא תחליטו על הלגיון - כיצד תוכלו להשכין בארץ בהמשך העלייה ביטחון לנפש ולרכוש? על שאלה זו לא השיב אף אחד. מדי פעם ביקשתי תשובה מכל נואם ונואם, ובכל פעם נאמר, כי הדבר 'יסתדר איך-שהוא'. זו תקווה יהודית, שהכל 'מסתדר איכשהו', ואני אינני מאמין בה".
אין עוד ז'בוטינסקי. היה אחד ואיננו. זה נכון. אבל אם הליכוד רואה בז'בוטינסקי את האב הרוחני והרעיוני של התנועה, אין עוד ליכוד. אין לי מושג מה זה, אבל ליכוד זה לא.
התרעות פיקוד העורף