השבוע לפני 14 שנים סבא שלי מצד אמי נפטר, ואני ערכתי היכרות ראשונה עם המוות. במהלך 14 השנים האלו הספיקו למות סביבי יותר מדי אנשים והפכתי כבר מומחה בלוויות, אבל אז, לפני 14 שנים, זו הייתה הפעם הראשונה.
עוד לפני העזיבה הסופית הלכתי לבקר אותו בבית החולים הגריאטרי שבו הוא שכב והרגשתי שאני מבין בפעם הראשונה את משמעות המילה ייאוש. גם אז ברקע היה כדורגל, זה היה בעת אליפות אירופה בכדורגל - יורו 2012. גם אז הילולת הגולים הייתה בעיצומה. והכל בשידור ישיר, ברזולוציה גבוהה, עם הפסקות פרסומות, הילוכים חוזרים, צוות פרשנים מיומן וקלוז־אפים על סלבס ביציע. אבל בחדר מספר 5, שבו הוא שכב, בכלל לא הייתה טלוויזיה. ובכל מקרה, אמרה האחות, אף אחד שנמצא פה לא נמצא במצב לצפייה בטלוויזיה.
עמדתי שם ליד המיטה שלו וחשבתי לעצמי שאני צריך לכתוב על זה טקסט שבטח ילך ככה:
אדם שוכב ומחכה למות. במקרה הוא סבא שלי. במקרה אני הנכד שלו. והוא לא יכול לדבר, כי הוא מחובר למכשירים. והוא עוצם עיניים רוב הזמן, כי הוא חלש. הרופאים אומרים שהלב שלו עובד על 10% בלבד, והניסיון שלהם אומר שבמצב כזה הדרך אל המוות נעשית קצרה במיוחד, וההיגיון שלך אומר שבמצב כזה עליך להשלים עם מה שלא יקרה, ומדי פעם הוא מתעורר ומחייך בקושי רבע חיוך וחוזר לישון. ואתה יושב ליד המיטה של האדם ואתה מביט עליו, והתחושה באוויר היא שזוהי כנראה הפגישה האחרונה. בפעם הבאה שתבוא אולי לא יהיה פה אדם לבקר אותו.
כל שבע שניות מכשיר הזונדה אשר מחובר בצינורית אל תוך האף שלו מזרים לו מנה קטנה של אוכל מרוסק (שכולל את כל אבות המזון הנחוצים) לגוף. הכל כאן מרוסק: האוכל, המצב, העתיד, התקווה. אדם מרוסק, ממולא באוכל סינתטי, בן 86, שוכב במיטה של אגף פנימי בבית חולים גריאטרי בנתניה, והזמן חולף.
ואז באים אליו הנכדים, מביטים על החדר ועל המיטה הריקה לידו ואומרים: “טוב, נו, לפחות הוא בחדר לבד". אבל רק אחר כך מסתבר להם שהלבד הזה איננו מתנה גדולה: עד לא מזמן היה כאן מישהו במיטה ליד - הוא פשוט הלך לעולמו, וכעת המיטה ממתינה לקשיש הבא שיבוא למות עליה. אלו ארונות קבורה עם מזרן ומצעים של בית החולים, אומר אחד הנכדים.
אחת לכמה שעות באות האחיות ומזיזות אותו, כדי שלא יקבל פצעי לחץ. פעם הן הופכות אותו על הגב, פעם על הצד. כמו גוש פלסטלינה הן משחקות בו. והאדם ודאי שואל את עצמו: “בשביל מה צריך את כל זה? האם זה שווה את זה?", והנכדים שלו שואלים את עצמם: “למה צריך את כל זה? האם זה שווה את זה?". ואתה לא יכול שלא לחשוב אם חיים שבהם כל שעתיים מגלגלים אותך לצד אחר הם בכלל חיים.
אדם שוכב על מיטת בית חולים, והידיים שלו נראות כמו מפה גיאולוגית, מלאות בשטפי דם סגולים. הרכב התרופות שמוחדרות לגופו באמצעות האינפוזיה גורם לכך שכל מגע הכי קטן גורם לשטף דם מיידי. ואתה מביט בידיים הכחושות האלו ויודע שהן מספרות סיפור עצוב על גוף שהפסיק לתפקד. על גוף שמתפרק מבפנים. ואתה מבין שהידיים האלו הפכו לסוג של נייר קנבס של החולי הכללי שמצייר את ציוריו הסגולים המבעיתים עליהם.
פעם בחצי שעה המטפלת הפיליפינית של האדם השרוע על מיטת בית החולים מוציאה מסרק קטן מתיק היד שלה, ניגשת אליו ומסרקת את שערו האפור בקפידה. היא אומרת באנגלית המשובשת שלה שהוא עצמו אמר לה שתמיד חשוב לשמור על מראה מכובד - לא חשוב איפה אתה נמצא, למה אתה נמצא שם, איך הגעת לשם ולאן אתה הולך משם. איפה שלא תמצא את עצמך - חשוב להיות מסורק, זו המנטרה.
מבעד לחלון הקטן הפונה מזרחה אפשר לראות את אזור התעשייה של נתניה ואת שלל החנויות שם. נוף קפיטליסטי נשקף מבעד לחלון. אנשים יוצאים ונכנסים משלל חנויות ריהוט עם עתיד בדמות מיטות וארונות ושולחנות. הם לא מבחינים ששם בקצה של הנוף שלהם נמצא בניין אפור עם חלונות שאיש לא פותח.
הוא הגיע לכאן לפני כמה ימים, אחרי שחלה התדרדרות נוספת במצבו. למען האמת כבר לפני שבעה חודשים הטיסו אותו באמבולנס לבית החולים אחרי שאיבד את הכרתו והיה נדמה שזהו זה, אך האדם התאושש באופן מפליא וחזר לביתו כעבור שבוע. הבית של האדם נמצא במרחק של 10 קילומטר מערבה מפה, ומבעד לחלונות שם אפשר לראות את חופי נתניה נפגשים עם הים התיכון וכל מיני מטורפים “אקסטרימיסטים" עם כל מיני מצנחי רחיפה ודאונים מזנקים מהצוק הסמוך.
על הקירות, המדפים והשידות ברחבי הדירה ניצבים תמונות, גביעים, מכתבים, גזרי עיתונות ופסלים - שהם בעצם עדויות שמספרות סיפור לא סטנדרטי על אדם לא סטנדרטי, שהצליח במהלך חייו להיות כל כך הרבה דברים אבל תמיד רצה להיות מישהו או משהו אחר. אדם שהצליח להיות בכל כך הרבה מקומות ולא באמת להיות באף מקום.
אדם שוכב על מיטה בחדר מספר 5 במחלקה הפנימית הגריאטרית של בית חולים בנתניה ופתאום אחיו מלונדון ובתו מלוס אנג'לס מגיעים, ושתי דמעות נפלטות מעיניו בזמן שהוא מביט בהם. אחר כך בתו תאמר שזו הפעם הראשונה אי פעם שראתה אותו בוכה. הוא לא אדם שאוהב להפגין רגשות, היא תגיד בשקט.
אדם שוכב במיטה וברור לו שזה הסוף. ולאדם הזה קוראים בארי לנגפורד, הוא סבא שלי - מצד אמא שלי.
התרעות פיקוד העורף