כשקופת החולים שבה אני חברה שלחה לי ברכה "אישית" מצולמת לכבוד יום ההולדת, הבנתי שאיבדנו גם את זה. המילים המרגשות איבדו משמעות. הקשר האנושי בין בני אדם כבר לא יהיה אותו דבר.
כמו בפייסבוק, עם טמפלט הברכות האוטומטיות החדש שלהם. בהתחלה זה היה מרגש, לראות אנשים שאת לא ממש מכירה אבל חולקת איתם חיים ביקום וירטואלי, כשהם טורחים וכותבים לך מילה או שתיים. אין משהו שמכניס לאווירת יום ההולדת כמו קיר מלא בלונים. בסופו של דבר, אנחנו בני אדם פשוטים, לא היינו בפייסבוק אם לא היינו רוצים תשומת לב אישית.
בכל זאת, מאחורי הברכה האוטומטית המתורגמת הזו יש אדם שבזבז חצי שנייה מחייו ולחץ על הכפתור, אז הוא ראוי לתגובה. ועדיין, אני מזכירה לעצמי שרובוט תמיד יישאר רובוט, אין לו רגשות, גם אם הוא מתאמץ לדבר במילים של רגש.
אבל אם לומר את האמת, התרגשתי מסרטון הברכה ששלחה אליי קופת החולים. אולי זה המוד הרגשני שאני נמצאת בו מאז החתונה. אני מרגישה בטקס כלולות מתמשך. כאילו הייתי כלה בסרט טורקי, שחוגגת את שנת הכלולות שלה בשורה של אירועים אינסופיים. "תיהני מזה", אמרו לי כולם, כאילו רוצים לומר מצד אחד "חיכית מספיק", אבל גם שעוד מעט תיגמר הלגיטימציה שלך להסתובב בחוץ עם כפכפי הכלה הלבנים שהחלפת על הרחבה, כאילו הם נעליים שאפשר להסתובב בהן ביומיום, כאילו לא מדובר בנעלי אצבע שמיועדות לים.
אבל תגידו לי אתם, איך אפשר להישאר אדישים כשכוכבה מ"קופה ראשית" - כמובילת קמפיין של קופת החולים - מברכת אתכם באופן אישי? איך אפשר לא לחייך כשהבינה של מפעל הפיס שולחת לי גם "מזל טוב" ומוסיפה גם "קולולו!". לא אשקר, זה היה נחמד לראות איך מכונות מאחלות לי שלל איחולים מכל הלב, כאשר שמי מתנוסס לצד גרפיקה של בלונים. השקיעו בי.
במהלך יום ההולדת נכנסו עוד כמה איחולים מרגשים של "מזל טוב" ו"המון המון אושר". תמיד זה "המון" ו"מלא", ככה בני האדם לימדו את המכונה לכתוב. לפעמים הרובוטיות מתפלקת להם. לרוב הם מכנים אותי בשמי הפרטי, לפעמים מוסיפים את שם המשפחה. חברה אחת הגדילה לעשות וכינתה אותי "לבין", רצתה לומר "לוין" כמו בצבא, שנרגיש שאנחנו אחיות לנשק. אם כבר, זה "לוין קיפניס" בשבילך.
גם היום הברכות לא מפסיקות להגיע. יום ההולדת הפך לחודש ההולדת. ככה זה כשאת צרכנית כבדה. איזה כיף שאוהבים אותי, חברת הביטוח, הבנק, חנויות שמילאתי אצלן סל וירטואלי לקנייה ולא מימשתי אותו בסופו של דבר. כולם באו לברך, לתת לי מתנה. כן, במיוחד בשבילי. 10% הנחה, 15% במקרה הטוב. במשך 24 שעות הרגשתי שכל המשק הישראלי התגייס כדי לשמח אותי.
אני בדרך כלל לא מממשת את ההנחות הללו. תמיד יוצאת מנקודת הנחה שאם לא מדובר בהנחה משמעותית, אצא מופסדת, לא משנה מה. משום מה הייתי אתמול במצב רוח שמח במיוחד, כך שאצתי רצתי לאחת החנויות כדי לרכוש משהו שהייתי צריכה. עמדתי מול הקופאי והכרזתי "יש לי הנחת יום הולדת".
הצהלה השמחה של ההודעה שנשלחה אליי והעניקה לי שי נדיב במיוחד של 10%, התחלפה במבטו המכורכם של הקופאי, שבישר לי שכרטיס המועדון שלי לא תקף ואין הנחה. "אבל את יכולה לחדש אותו, בעלות של 20 שקלים, ואז תקבלי הנחה גם עכשיו וגם ביום ההולדת הבא". ברור שחידשתי. אין לי אופי.
התרעות פיקוד העורף