מחלון החדר שלנו נשקף מקדש הבהאים, וכיפת הזהב שלו בוהקת בשמש הקיצית. מעליו מתפתל הכביש העולה אל הכרמל ומתחתיו משתרעת המושבה הגרמנית. זיהיתם נכון, אני בחופשה בחיפה. אז מה כאן מוזר? שמדובר בעיר ילדותי ונעוריי. יש דברים שלעולם יסגירו חיפאי, כמו למשל הביטוי "לעלות לכרמל" או "לרדת העירה". כמו "מאה־תיים" במקום "מאתיים", או "אשתנור" במקום "לאפה" אצל ירושלמים. יש שטוענים שגם "בונבון" במקום "סוכרייה" ו"בלורה" במקום "גולה" (או "ג'ולה").
אם תשאלו לדעתי, הרי שמה שמסגיר חיפאי יותר מכל הוא הסבלנות: אנחנו קצת איטיים יותר, במובן הטוב של המילה. ולא רק הסבלנות אלא גם הסובלנות. תכף נגיע לזו, אבל קודם כל תודות לצ' וק', הזוג שבזכותו אנחנו כאן לסופ"ש, עם מתנת חתונה בדמות שני לילות במלון שומאכר הנעים להפליא שבמושבה הגרמנית. צ', אגב, אינו רק האחראי להיותנו כאן, אלא גם להווייתנו בעיר שבה אין אחד שלא מכיר אותו.
זה לא שאני לא שולט בשכיות החמדה הקולינריות של עיר הולדתי: רבים המסעות שאותם הובלתי, בראש פלוגת גרגרנים ושתיינים, לכיבוש העיר התחתית. כך למשל, מעיין הבירה, שבחזיתו יושב תמיד ראובן, הבעלים, אומנם בלי הסיגריה הקבועה שהייתה סמלו המסחרי, אבל עם הילד (לנצח "הילד") במטבח ואותם מאכלים מזרח־אירופיים נהדרים, בדגש על רומניה.
או פאב העוגן, שיוסקה פינקוס ז"ל, הבעלים המיתולוגי, נהג להסב בו לפרלמנט עליז של ימאים ושלפני כמה שנים אחרי שנפטר, עזב אותו גם בנו גיל, וכיום הוא מופעל בידי אחרים. או הסנדק... אוי הסנדק של האחים עזרא ויעקב. אחד על הבר, השני במטבח - שעומד סגור, כמצבה אילמת לפועלם. וכמובן קלמן, שעליו כבר כתבתי כאן בעבר, ייבדל לחיים ארוכים ומאושרים, שהפך את הפאב האנגלי שלו לטברנה יוונית טעימה, אבל לא סתם טעימה, אלא ברמת "וואו!".
כל אלה נמצאים במרחק הליכה זה מזה, אם רק פוסעים מתחנת הרכבת "חיפה מרכז" (שמאז מלחמת לבנון השנייה, נקראת גם "השמונה"), על רחוב העצמאות, זה שאבי (יליד חיפה, 1925) קרא לו עד יום מותו בשמו האנגלי: "דרך המלכים".
עם השנים נוספו למסלול עוד תחנות טעימות. אחת מהן היא מסעדת וניה, שעברה כמה גלגולים, על הנוכחי מופקד שף מיכאל גרטופסקי, שמאז סגר את ביסטרו מיכאל במושב לימן, מנצח ביד רמה על המטבח שלה. וישנה רולא, עם האוכל הערבי הטעים ביותר שאכלתי מעודי והבעלים האלגנטית ביותר שיצא לי להכיר, שבשבילה כל סועד הוא קודם כל אורח.
למחרת צ' לוקח אותנו לסיור שמתחיל בסאלי, בולנז'רי קסומה בוואדי סאליב שמתעורר ומשנה את פניו. משם המשכנו לחנות היין של אנדרי סוידאן, שהתמזל מזלי להכיר לפני כמה שנים בנסיעת יין לטוסקנה, אנציקלופדיה מהלכת של ידע יינני וקולינרי ואיש מרשים ונעים הליכות.
משם "ירדנו העירה" לכוס קפה וכנאפה מופלאה אצל עבאס אוגלו, משהו שבין ממתקייה לקונדיטוריה, עם ליין מדהים של יבוא מטורקיה. ואם נדמה לכם שזה הסוף, הרי שזו רק ההתחלה, כי בהמשך עצרנו לניגוב קטן בחומוס נדימה בלב השוק בוואדי ניסנס, בואכה אטליז אבו שקארה. מרוואן, האחיין של מי שהקים את האטליז והמעדנייה, הכין לנו פלטת בשרים מופתית, לא פחות.
אם כבר שבעתם רק מלקרוא, תצטרכו לפתוח את הקיבה הרזרבית, כי צ' ממשיך עימנו לאולה פיצה בעוספיה, כדי להכיר לנו לא רק את אולה, אלא גם את משפחתה - משפחה דרוזית מקסימה שמתחזקת פיצרייה נפלאה בסגנון נפוליטני. מעוספיה אנחנו ממשיכים לעיירה השכנה, דאלית אל־כרמל, כדי לסגור את הצהריים עם מנת שווארמה בשווארמה 11, שמעל לכניסה שלה מתנוססת הכתובת: "נטו עגל, מקסימום טעם".
בדרך אנחנו מתבדחים על אודות ארבע הדתות שמאכלסות את רכס הכרמל: אחת יכולה לחגוג את פסח, השנייה את חג המולד, השלישית את עיד אל־פיטר והרביעית את נבי שועייב, אבל כולן גם יחד חוגגות כשצ' נכנס - יהיה זה בית קפה, מסעדה, חומוסייה, שווארמייה, פיצרייה, אטליז או דוכן בשוק.
כי חיפה, חברים, אינה רק העיר שבה הרחובות עדיין מוכרים לי, אבל הפרצופים השתנו. היא לא רק העיר הטעימה ביותר בישראל, היא לא רק העיר שבה הכל נמדד לפי גובה, במונחים של "לעלות" או "לרדת"; אלא היא גם עיר שתמיד נוסכת בי תקווה. מעוררת אמונה בדו־קיום, לא כסיסמה ריקה מתוכן אלא כהוויה יומיומית, או אם תרצו: מחזירה כבוד לאמונה, לאו דווקא באל (ועוד פחות מכך, ממי שמתיימרים לדבר בשמו), אלא באדם. לא בדברים שגדולים מהחיים, אלא בחיים עצמם.
מוזר להיות תייר במכורתי, חיפה, אבל מוזרה עוד יותר היא התחושה שהשתלטה עליי למשך פחות מ־48 שעות. תחושה שכמו חיפה עצמה, נראתה לי כה מוכרת ועם זאת, כה זרה. רק בדרך חזרה לתל אביב הבנתי: היא נקראת אופטימיות, תכונה שאין כמו וויקאנד בחיפה כדי לנסות לסגל אותה בחזרה.
התרעות פיקוד העורף