אדלשטיין לא טרק את הדלת בליכוד. הוא יצא ממנה לאט, כמעט בנימוס, כפי שנהג גם כשעוד האמין שיש טעם לנסות לשנות מבפנים. הוא לבדו, כנראה, לא מזיז 10 מנדטים מצד לצד. חשיבותו נעוצה במה שהוא מייצג: יו"ר כנסת לשעבר, שר, אסיר ציון וסמל ליכודי מכובד, שמבין שהמפלגה כבר לא זקוקה במיוחד לסוג האנשים שהוא מגלם.
פרישתו של אדלשטיין מחזקת את התחושה שהליכוד עוברת מן השלב שבו בכיריה מתלוננים בשקט, לשלב שבו חלקם כבר מוותרים על האפשרות לשנות מבפנים. זו לא מרידה. מרידות בליכוד נגמרות בדרך כלל לפני שהתחילו. זו נטישה מאוחרת של מי שהבין שהבית כבר אינו מחכה לו. אדלשטיין מצטרף אפוא לרשימה ארוכה של ליכודניקים שיצאו החוצה או נדחקו לשוליים: סער, כחלון, מרידור, בגין, לבני. כל אחד מהם סיפור אחר, אבל הקו המצטבר ברור. הליכוד של נתניהו אינה מפלגת ימין רחבה; היא מערכת סינון. פעם המפלגה התגאתה בכך שהיא יכולה להכיל ליברלים, שמרנים, ביטחוניסטים, חברתיים, רוויזיוניסטים ואנשי שלטון. כיום היא בודקת קודם את מידת הקרבה לבלפור, ורק אחר כך את האידיאולוגיה.
תעלומה מתחת לקו
האם זה ישנה את הליכוד? לא בטוח. הליכוד של נתניהו דווקא עשויה להתגבש עוד יותר סביב מי שנשארו: נאמנים יותר, תלויים יותר, חרדים יותר מפני היום שאחריו. עזיבת אדלשטיין אינה בהכרח תחילת פירוק הליכוד. היא אולי רק עוד שלב בניקויה מכל מי שמזכיר לה מה היה פעם.
זו נקודה לא נעימה, אבל הכרחית. במשך שנים סיפרו אנשי המחנה הזה לעצמם שהם "שומרים מבפנים". בפועל, נתניהו הלך והחליף את קוד ההפעלה של הליכוד, והם נשארו בעיקר עם זיכרונות, עם תארים ועם ראיונות מתוסכלים. הציבור, גם כשהוא עייף מנתניהו, אינו תמיד נדיב כלפי מי שנזכרו באומץ בדיוק כשהאומץ כבר לא מסכן אותם בתוך הליכוד. והציבור רשאי לשאול אותם לא רק לאן הם הולכים, אלא גם איפה היו כשהדרך השתנתה.
אותה סכנה מרחפת גם מעל מיזם פוטנציאלי של אדלשטיין־שקד־ארדן. אדלשטיין מביא סמליות ליכודית, אך לא בהכרח סחף. שקד מביאה ניסיון, אבל גם זיכרון ציבורי מורכב של ההבטחה הגדולה של הימין שהפכה שותפה לממשלת שינוי וכמעט נעלמה מתחת לאחוז החסימה. ארדן - ליכודניק מוכר, לשעבר שר בכיר ושגריר באו"ם, עם מעטפת ביטחונית־דיפלומטית - יכול לשנות את המשקל. ועדיין גם הוא שייך לדור של בכירים שלא הצליח לבנות מחנה עצמאי בזמן אמת. השאלה אינה רק מי יצטרף. השאלה היא אם הציבור רואה בהם עתיד או ועדת איחוד של געגועים.
אדלשטיין מקווה לומר לו: אפשר להיות ימין בלי לתת לחרדים הכל. ארדן, אם יצטרף, יאמר: אפשר להיות ליכוד בלי להיות ביביסט. שקד תאמר: אפשר להיות ימין בלי להיכנע למרכז־שמאל. הנדל וטרופר יאמרו: אפשר להיות ציוני, משרת וממלכתי בלי להיתקע במפלגות הישנות. בני גנץ יאמר: כבר הייתי שם, אני יודע לנהל. גדי איזנקוט: אני לא בא לנהל, אני בא לתקן. נפתלי בנט, אם יחליט לקפוץ, יאמר כרגיל שהוא היחיד שיודע לעשות סדר.
דרוש מבוגר אחראי
ונתניהו מביט בכל זה בסיפוק זהיר. הוא נחלש, אבל מתנגדיו מתפצלים. הוא איבד בכירים, אבל הם מתחרים זה בזה על אותו בוחר. הוא הפך את הליכוד לחצר, אבל החצר מגובשת יותר מן השכונה החדשה שנבנית מולה. זהו הפרדוקס של מערכת הבחירות המתקרבת: ככל שיותר אנשי ימין עוזבים את נתניהו, כך גדלה האפשרות שהם ישרתו אותו. לא בכוונה, כמובן. איש מהם לא קם בבוקר כדי להמליך את נתניהו מחדש. אבל בחירות אינן מבחן כוונות. הן חשבון קר. שתי רשימות מתחת לאחוז החסימה יכולות למחוק גוש שלם. שלושה מנהיגים שמסרבים להתאחד יכולים להעניק ליריבם את מה שהסקרים כבר אינם מבטיחים לו.
בינתיים נתניהו מנסה למכור "ממשלה לאומית רחבה" אחרי הבחירות, בעוד פורשי הליכוד אומרים לאותו ציבור: אל תאמינו לו, אנחנו הימין הרחב. הקרב אינו על השמאל. הוא על הליכודניק שהתעייף מנתניהו, אבל עדיין רוצה להישאר בבית פוליטי מוכר.
לכן המבחן האמיתי הוא אינו ההכרזה של אדלשטיין, אלא השבועות שיבואו אחריה. אם הימין הממלכתי יתאחד למסגרת אחת רצינית, עם מנהיגות ברורה, עם קו אידיאולוגי חד ועם התחייבות לא לשרוף קולות - הוא יוכל להפוך לסיפור הבחירות. אם ימשיך להתפצל בין רשימות יפות, שמות מכובדים, כוונות טובות ומו"מים מתישים, הוא יהפוך להערת שוליים יקרה במיוחד. ההיסטוריה הפוליטית הישראלית מלאה באנשים טובים שצדקו בניתוח והפסידו במתמטיקה.
התרעות פיקוד העורף