לצורך הבטחת שלטונם, הטמינו נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' מטעני צד

בנימין נתניהו לא יוותר על מועמדותו, עמדתו ומעמדו. האיש נואש ומבועת מהאפשרות שיסיים בכלא. אי אפשר להגזים עם החשש מיכולתו לבצע פעלולים פליליים ואלימים, אם יהבהב בו זיק הכרה שהוא עומד לאבד הכל. הוא בונה עימותים מול בג"ץ כדי להגיע לקראת הבחירות למשבר חוקתי, ששיאו השבתת מערכות ודחיית הבחירות. בתקווה לא ממש מופרכת שתנועת המחאה שתקום תדחוף גם היא לבלגן.

נתניהו יאשים את המוחים ויצדיק דחיית בחירות כדי להשליט סדר למען אזרחי ישראל היקרים והמותשים. מפירי הסדר מהווים איום קיומי, והם יטופלו בכוחות משותפים של המשטרה והשב"כ. קונספירציה דיסטופית? הלוואי. אומרים שיש לו בצד בוכטה ליום סגריר, אלא שהכסף לא מעניק את המאגיה הקסומה של משחקי הכוח וגינוני הכבוד שהפכו אצל ג'אנקי של שררה כמותו ומשפחתו להיות טעם החיים.

עקרונות שימור האנרגיה השלטונית של ביבי ושות' זהים לעקרונות שימור האנרגיה של מדינת ההלכה מהנהר עד הים אצל בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. חומרי הסימום שלהם שונים, אך המודוס אופרנדי זהה: לחסל את השפעת האגף הליברלי־דמוקרטי. כמו הנתניהו'ז, גם הם חולקים חלומות של גדוּלה אישית, מגזרית, לאומית והלכתית.

לצורך הבטחת שלטונם, הטמינו השלושה מטעני צד של נאמניהם בצומתי הכרעות. בדרך כלל עורכי דין, חובשי כיפות ומשרתים נרצעים. רצוי יחידי סגולה – שהם גם, גם וגם – כמו מקרה מיכאל ראבילו, וביניהם מבקר מדינה, שופטי עליון, מנכ"לים של חברות ממשלתיות, ראשי עיריות ועוד. כולנו מכירים כיום את הראש הימני של ראשי השב"כ, המוסד והאלופים הסרוגים כיום בצה"ל. הרמטכ"ל הבא, אם הממשלה לא תתחלף, יחבוש שני כובעים, וכיפה תהיה אחד מהם.

רובנו לא מודעים לכמות הסוסים הטרויאניים שאולפו באורוות מפלגות הקואליציה והוברגו לאותם צומתי החלטות, גדולות כקטנות. בלא להסתכן בהגזמות פראיות, ניתן לומר שמדובר בעשרות אלפים ולגרד את המאה אלף עם נציגות בינונית וזוטרה. הייצוג משקף דמוגרפיה טבעית, אבל באותה נשימה זו גם מגמה מוכוונת, שלא לדבר על מטעני הצד בגזרות הלחימה הפעילות בלבנון, סוריה, הרצועה והגדה.

סגולה נגד נסיגה

צה"ל מנהל קרבות מאסף במגמת נסיגה והתגנבות לצורך יציאה מלבנון, כשראש הממשלה ושר הביטחון מפציצים הצהרות רהב. בינתיים חתמנו על חוזה עם לבנון ויש אפילו פיילוט, ולא אחד אלא שניים! כאילו... את מי באים להצחיק כאן? הממשלה מנהלת מלחמה נגד "תשתיות טרור", כאשר תשתית הטרור האמיתית היא ניהול מערכת יחסים אלימה ורעילה עם כל השכנים, במגמה להנציח את המלחמות כתריס בפני הצורך במו"מ מדיני.

נסיגה מבחינת הממשלה היא פיגוע אלקטורלי, והיא פוקדת על צה"ל להישאר בלבנון כדי לתחזק מטעני צד שיש להם פוטנציאל חיכוך ופיצוץ שימנע נסיגה, כמו הבופור, שירש כסלע קיומנו את רפיח וציר פילדלפי. הדרך היחידה בלבנון, כמו בסוריה (שם מתנהלת מלחמה ממש מטומטמת), היא להניח למקומיים לפתור את בעיותיהם בעצמם. כולל איראן. מצידנו שישרפו את המפרציות.

בימים האלה יש תנועה ערה של תושבי דרום לבנון בחזרה לבתיהם, ואז מה נעשה? נהרוג אותם? נתנחם בעוד פיצוץ מנהרת אמל"ח? ממילא אם לא נגיע להסדר, נתנגש בהתנגדות הלבנונית מנשיא לבנון עד אחרון הפלאחים ובגיבוי העולם כולו. הג'וב האמיתי של ממשלת ישראל הוא להפסיק לנפנף באיומים קיומיים לטובת הסדרים מדיניים וטיפול רציני באדמות המריבה האמיתית בגדה.

השאלה היא אם חלומות הגדולה על מזה"ת חדש ויישום תוכניות "ופרצת" בלבנון שהתנפצו לאחרונה, לימדו את ביבי־אנד־קומפני שיעור במגבלות הכוח – והתשובה היא: מה פתאום? תמיד יש תקווה לאיזה מגה־אירוע שילכד את העם והצבא לסיבוב נוסף, ואז מייק־אפ, ספריי לפריזורה, כחכוח לחימום הבריטון, ויאללה, צ'רצ'יל – הבמה שלך.

בממשלת עכברי הביב מקננת תקווה עמומה שלדונלד טראמפ יימאס (כלומר יועציו יחליטו שסאת ההשפלה גדולה מכדי להתעלם ממנה), והוא יפצח בסיבוב תקיפה נוסף באיראן. והוא אכן פצח. ישראל? צה"ל? חיל האוויר? בשלב זה אנחנו לא במשחק, וטוב שכך.

מלחמת השחרור השנייה

במקביל מתגבשת במזה"ת אסטרטגיית־על, שאותה חולק ממשל טראמפ עם אירופה והיא חלק מהמאבק מול סין ורוסיה. בפגישת ה־G7 האחרונה בצרפת זימן טראמפ כמה מדינות במזה"ת (ישראל יוק) כולל מצרים, כדי לדון בשאלה כיצד מטפלים בנתניהו במצב שבו פיוס איראן והרגעת הרצועה הם חלק מהנדבך המערבי, שרואה באיראן ובטורקיה מעצמות אזוריות וישראל היא קוץ בתחת.

בינתיים מדבר ממשל טראמפ ישירות עם חיזבאללה וחמאס. הביצוע מסתרבל בכבדות כי הממשל מבולבל, שלא לדבר על טראמפ שמשוטט בספרה משלו. הווקטורים בממשלו הם משפחת טראמפ, לרבות ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף, שדוחפים הסדרים בכל מחיר, כולל באיראן ובכל הגזרות ובייחוד בעזה. מבחינתם זה אמור להיות הניצחון האולטימטיבי.

וקטור מקביל בממשל האמריקאי הוא ג'יי די ואנס, שמייצג את הכסף הגדול שרוצה שקט תעשייתי וכלכלי; ומרקו רוביו שבונה על הבייס של טראמפ ובורח מאיראן, אפילו שזה הג'וב שלו (הוא גם היועץ לביטחון לאומי של הנשיא). ברקע האוונגליסטים שדוחפים למלחמת ישראל וארה"ב באיראן, וכולם שם מטופפים בעדינות על קצות האצבעות סביב טראמפ כדי לקרב אותו לכיוונם. בעזה, למשל, ממתין לנו מסמך 20 הנקודות של הנשיא, שעיקרו חזרה לגבולות 67', כולל מדינה פלסטינית (סמוטריץ' השבוע: "עזה כולה שלנו, נחזור להתיישב בה").

הוויכוח הפנים־ישראלי בשאלה מה אנחנו עושים בגזרות הלחימה לא מתחולל בוואקום. הוא גובה קורבנות. בשלב זה טיפין־טיפין. גם אם כל טיפה עולם ומלואו, ברמה הלאומית היא מתאדה מהר מאוד על רקע רצף אקסטטי של חדשות. חס וחלילה אם נחטוף מכה מזעזעת, והוויכוח הפנימי "צה"ל לאן" יתכנס להכרעה של מלחמה או כניעה.

בינתיים אנחנו נכנעים תוך מסכי עשן בדמות הצהרות רהב של נתניהו וישראל כ"ץ. חס וחלילה מלחשוד אפילו בטמאים כמו הממשלה הנוכחית אם יהיה פיצוץ מקומי קטלני, כשכיום אלה מטעני הצד שהממשלה מניחה בדרך להסדר. אם המצב יתגלגל להכרעה בין כניעה למלחמה, ואם זה מה שאלוהים רוצה – מי אנחנו שנעצור את עושי דברו. הבעיה היא כמה חללים ישראלים תקריב הממשלה כדי להגיע לבחירות באווירת חירום, והשאלה היא אם תהליך ההתפכחות יגבר על קמפיין ההפחדה של נתניהו.

בחיים האמיתיים, עד שלא נדבר על הסדרים עם חמאס וחיזבאללה (תחילה בחשאי באמצעות מתווך ובהמשך פומבית) ולא באמצעות גנרלים סרוגים בשטח, לא יהיה פה שקט. נכון להיום איבדנו את עצמאותנו לטראמפ ולסרוגים. עוד כמה חודשים למנאייק תתחיל מלחמת השחרור השנייה.