דווקא הטענה הזו ממחישה את הסתירה הגדולה בוויכוח. במשך שנים אנו שומעים, ובצדק, שיש לשלב את הציבור החרדי בשוק העבודה, באקדמיה, בשירות הציבורי ואפילו בשירות הצבאי. כל ממשלות ישראל, מכל גוני הקשת הפוליטית, קידמו תוכניות שמטרתן אחת: להגדיל את מספר החרדים הרוכשים השכלה גבוהה, מתוך הבנה שהשכלה היא המפתח להשתלבות כלכלית וחברתית.
אלא שכעת, כשהמדינה מבקשת להסיר את אחד החסמים המרכזיים בדרך להשכלה מתקדמת, אותם גורמים עצמם מתנגדים. אי אפשר לקרוא להשתלבות - ובאותה נשימה להתנגד לתנאים המאפשרים אותה. כלומר, כנראה אפשר אם יש מי שעושה זאת, אבל זה מגוחך.
המציאות היא שעבור חלק גדול מהציבור החרדי, לימודים במסגרת אקדמית מעורבת אינם אפשרות מעשית. ניתן להסכים עם אורח החיים הזה ואפשר לחלוק עליו, אבל זו המציאות. אם אדם מבקש ללמוד בלי לוותר על אמונתו, אין פירוש הדבר שהוא מבקש לכפות אותה על אחרים. הוא רק מבקש שתינתן לו האפשרות לרכוש השכלה בדרך המתיישבת עם אורח חייו ועם אמונתו.
לכן פרופ’ פורת טועה. האקדמיה אינה משתנה משום שנוספה אפשרות בחירה. היא אינה נפגעת כאשר היא פותחת את שעריה בפני אוכלוסיות שעד כה נותרו מחוץ להם. להפך. כך בדיוק היא ממלאת את ייעודה. החוק אינו מבטל אף מסלול קיים, הוא רק מאפשר מסלול נוסף למי שבלעדיו, במקרים רבים, לא ילמד כלל.
זו בדיוק הנקודה שמתנגדי החוק מתקשים להתמודד איתה. האלטרנטיבה למסלול נפרד אינה בהכרח מסלול מעורב, אלא לעיתים קרובות - היעדר לימודים.
להסיר חסמים ולהשתלב
הוויכוח סביב ההפרדה המגדרית מתנהל לא פעם כאילו קיימת הוכחה מדעית חד־משמעית לכך שהיא מזיקה. בפועל, יש מחקרים לכאן ולכאן. יש הטוענים שבנות מגיעות להישגים טובים יותר במסגרות נפרדות, במיוחד במקצועות המדעיים, ויש מחקרים שאינם מוצאים הצדקה פדגוגית להפרדה. התמונה המחקרית מורכבת יותר.
אבל למעשה אפילו זה אינו לב העניין. השאלה אינה אם כיתה נפרדת עדיפה מבחינה פדגוגית על כיתה מעורבת. השאלה היא אם המדינה רוצה שחרדים ילמדו לתארים מתקדמים או לא.
כאן כבר יש נתונים ברורים. על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה ו"שנתון החברה החרדית בישראל" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מספר הסטודנטים החרדים בישראל גדל בכ־274% בין השנים 2010 ל־2024 - מכ־4,600 לכ־17,400. בשנת הלימודים תשפ"ד נרשם גידול של 4% בלבד, לאחר גידול ממוצע של 9% בשלוש השנים שקדמו לכך. ירידה זו מיוחסת למלחמת חרבות ברזל, אשר הביאה לירידה במספר הסטודנטים בכלל האוכלוסייה.
הגידול הזה לא התרחש במקרה. הוא התרחש במקביל להפעלת תוכניות ייעודיות ומסלולים מותאמים לציבור החרדי, שנועדו להסיר חסמים ולאפשר השתלבות באקדמיה. המדיניות הזו עבדה: יותר חרדים למדו, יותר חרדים רכשו מקצוע, ויותר חרדים השתלבו בשוק העבודה. הרחבת האפשרות גם לתואר שני ושלישי היא המשך טבעי של מדיניות שכבר הוכיחה את עצמה.
יש מי שסבורים שליברליזם פירושו שכולם ילמדו באותה דרך. לטעמי, ההפך הוא הנכון. ליברליזם אמיתי מאפשר לאנשים בעלי תפיסות עולם שונות להשתלב בחברה בלי שיידרשו לוותר על אורח חייהם ועל אמונתם. חברה חופשית אינה נמדדת בכך שכל אזרחיה חיים באופן זהה. היא נמדדת ביכולתה לאפשר לכל אדם לרכוש השכלה, להתפרנס בכבוד ולתרום לחברה, גם אם הוא בוחר לחיות אחרת.
הואיל ומדינת ישראל מעוניינת ביותר רופאים חרדים, יותר פסיכולוגים, יותר חוקרים, יותר מהנדסים ויותר מרצים מהחברה החרדית – היא צריכה לסלול את הדרך שתוביל אותם לשם. אי אפשר לדרוש מהחברה החרדית להשתלב באקדמיה, בשוק העבודה ובחברה הישראלית, ובאותה נשימה לשלול ממנה את התנאים שבפועל מאפשרים את ההשתלבות הזו.
התרעות פיקוד העורף