זו שאלה שהתשובה עליה מחייבת התייחסות ליסודו של המעשה הציוני. במשך דורות רבים לומדי תורה מימשו את מה שנתפס בעיניהם של יהודים רבים כייעוד המרכזי של העם היהודי. הציונות שינתה את הייעוד הזה. היא לא בהכרח דחתה את לימוד התורה, אבל במידה רבה ביקשה לבטל אותו כיסוד המרכזי – ולהציב במקומו יסוד חדש: מעשה הבניין הלאומי.
קבוצות מרכזיות בציונות החילונית הזיזו את התורה (ובעיקר את התורה שבעל פה) לשוליים והחליפו אותה בהגשמה. הציונות הדתית שימרה את התורה, אך גם היא עשתה זאת בחיבור מהודק להגשמה. המעשה הציוני אינו מעשה של לימוד, הוא מעשה של הגשמה. ובדיוק את המעשה הזה החרדים מאתגרים. הם מעולם לא התמסרו לו. לא למעשה הציוני החילוני, שהייתה בו מידה רבה של נטישת התורה, ולא למעשה הציוני הדתי, שהכניס את לימוד התורה לתוך מסגרת של הגשמה.
לכן, ההתנגשות של חוק יסוד "לימוד תורה" בחוק שמחייב גיוס של כלל האזרחים לצה"ל, אינה רק התנגשות טקטית – כמה ישרתו ומאיזה מגזר. זו התנגשות רעיונית, שיורדת לשורש האתוס הציוני. החוק שיזמו החרדים ועבר בקריאה ראשונה, הוא אתגר מתריס כלפי האתוס של הרוב הציוני.
מי הם שליחי הציבור של הישראלים? רוב גדול מאיתנו מזהים את השירות הצבאי כביטוי היסודי והחשוב ביותר של זהות יהודית-ציונית. עבור רובנו, השירות בצה”ל אינו עניין פורמלי. השירות בצה"ל לא דומה לחובות אזרחיות כמו תשלום ארנונה או עצירה מול רמזור אדום או דיווח אמת למס הכנסה. השירות בצה"ל הוא חובה אזרחית שנעטפה במעמד של מעין-קדושה.
זאת המשמעות העקרונית, המהותית, של "ליצור מאזני צדק אל מול ערכי יסוד אחרים במדינה", כפי שקובעת הצעת החוק. המשמעות היא עיקור של המעמד הבלעדי שיש היום לעשייה (השירות) – לטובת "מאזניים" שקובעים משקל מתחרה ללמידה.
אפשר כמובן לבטל את הדיון העקרוני הזה ולתמוך בחוק, כי למי אכפת (הוא מותיר בידי בית המשפט את הפרשנות), או להתנגד לחוק, כי זה לא הזמן וזו לא המטרה הראויה. אפשר – אבל לא בטוח שזה הדבר הנכון לעשות. ישראל נמצאת בעיצומו של דיון מהותי על דרכה ועתידה, וחוק יסוד "לימוד תורה" הוא הזדמנות לבירור רעיוני שחורג מהקרב הטקטי. האם לומד התורה דומה לסטודנט לפיזיקה או לרפואה – מי שלומד מטעם עצמו, ולמען עצמו, גם אם אנחנו מעודדים אותה ומכירים בתרומה אפשרית שלו לחברה ולמדינה? או שלומד התורה יושב על אותם המאזניים שעליהם יושבים החיילים – מי שנשלחו למשימה על ידי העם ולמען העם? ההבדל איננו דק. ההבדל גדול.
ממשלה מורדת?
יש לישראל ממשלה שלוקחת את החברה הישראלית לסף התהום. כך, כמעט מיום שקמה, ובלי שום קשר ל-7 באוקטובר ולמלחמת שלוש השנים, שלעיתים נדמה – זו באמת מחשבה מצמררת – שאינן אלא הערת שוליים למהלך העיקרי שהקואליציה מכוונת אליו. מהלך שפשוט נתקע בגלל הנודניקים האלה מחמאס, שהיה להם דחוף לטבוח ולרצוח בדיוק כשהקואליציה הייתה באמצע התנופה.
זאת השוואה ששווה לעשות: לינקולן מפר צו של בית משפט כדי לנצח במלחמת האזרחים. החלטה לא טריוויאלית בזמנים לא טריוויאליים בעניין חשוב מאוד. שלמה קרעי רוצה להפר צו של בית משפט כדי... צאו ושאלו מאה אזרחים על מה המחלוקת של קרעי עם בית המשפט, ורובם יביטו בכם בעיניים מזוגגות.
משהו עם מועצת הרשות השנייה, שמי בכלל זוכר מה היא, ומה תפקידה, ולשם מה היא קיימת מלבד הצורך של פוליטיקאים להרכיב אותה, ולפטר אותה, ולהתקוטט בגללה עד כדי משבר חוקתי. לינקולן נדרש לקטטה כדי לנצח במלחמה. קרעי רוצה מלחמה כדי לנצח בקטטה.
לינקולן הגן על החלטתו. אפשר להתווכח אם צדק או לא, אבל הוא בהחלט הגן עליה. הנסיבות אכן היו מיוחדות. הנסיבות אכן אפשרו משבר חוקתי – כי מה כבר יכול לקרות, תפרוץ מלחמת אזרחים? היא כבר פרצה! ממשלת ישראל לא מגינה על החלטתה, היא מתחמקת מלומר במפורש מה בדיוק נגזר מהחלטתה. מה זה אומר: שהממשלה "תפעל בכל הכלים החוקיים שעומדים לרשותה כדי לבטל את ההחלטה בעתיד". האם זה אומר שתקיים את ההחלטה בהווה? שר המשפטים ושר התקשורת יצרו את הרושם שלא. אחר כך הפליגו בהסברים על כך שגם בית המשפט כפוף לחוק. הסברים שדומים להם נשמעו גם מפי מבקרים אחרים של פסק הדין.
האם בית המשפט פסק נכון בעניין מועצת הרשות השנייה? לא יודע, לא אכפת לי. זה לא עניין כל כך חשוב, זה לא עניין שמצדיק התרסה עד כדי משבר חוקתי. השר קרעי רצה לעשות משהו. בית המשפט לא מאפשר לו. מה שקרעי רצה לעשות לא חיוני לעתיד המדינה. מה שמנעו מקרעי לעשות לא ישנה את עתיד המדינה.
אין מלחמת אזרחים שצריך לנצח בה. אין החלטות הרות גורל שעומדות על הפרק. יש מועצה קצת עבשה, שריד בירוקרטי מעידן אחר, שהשר רוצה שתחליט כך או אחרת בעניין זה או אחר, שישפיע על מקורב זה או אחר, או על ערוץ זה או אחר. חוץ ממרדף אחרי כותרות ומריבות אין כאן כלום. לקחו לקרעי צעצוע, שהוא חשב שמותר לו לשחק בו, ובית המשפט פסק שלא.
ב-1956, כשאוניברסיטת אלבמה סירבה לקיים צו שמאפשר כניסת סטודנטים שחורים, אייזנהאואר "ישב על ידיו". משבר חוקתי? יותר גרירת רגליים, עד שנוצר צורך דחוף למנוע משבר חוקתי. ב-1957, כשמושל ארקנסו שלח את המשמר הלאומי כדי למנוע קיום של צו בית משפט, אייזנהאואר הגיב. עם גרירת רגליים הוא היה יכול להשלים, אולי אפילו לעודד. אבל לא עם מרד.
לומר שזה משחק מסוכן זה לגמרי טריוויאלי. לומר שזו אסטרטגיה מסוכנת זה לומר את המובן מאליו. לומר שזו הסחת דעת מהאתגרים העיקריים של ישראל – שתיקון ליחסי השלטון ומערכת המשפט צריך לבוא, אבל יש דברים חשובים הרבה יותר שאינם מטופלים – גם זה ברור. עד הבחירות אנחנו על סף התהום. אפשר רק לקוות שתוצאותיהן, כך או אחרת, ירחיקו אותנו צעד לאחור, ולא ייקחו אותנו צעד קדימה.
לאזן בכל מחיר?
אז נוותר מראש על הכוונה של נתניהו, כדי לעסוק בעניין עצמו. כי יש עניין: יש בישראל לא מעט אזרחים ואזרחיות שרוצים שהבחירות הקרובות יובילו להקמת ממשלה רחבה. הם קוראים לה בכל מיני שמות: רחבה, אחדות לאומית, ציונית, בלי חרדים וערבים, פיוס, בלי חרמות. שמות רבים, סנטימנט דומה. די לנו במחלוקת, די לנו בחלוקה לשני גושים, שלא לגמרי ברור איזו מחלוקת אידיאולוגית שוררת ביניהם – עיקר המחלוקת נוגע לאישיות העומדת בראש הקואליציה והממשלה.
הישראלים הללו מחפשים מפלגה שתיעתר לסנטימנט הזה, ואולי מפלגה שלא רק תיעתר לו, אלא תהפוך אותו לדגל העיקרי שלה. מפלגה ש"תכפה" ממשלה רחבה (כאילו בכוחו של מישהו לכפות על מישהו הצטרפות לקואליציה אם אינו רוצה בזה).
במאמר הזה לא נקדיש מילים רבות לגודלה של הקבוצה שהסנטימנט הזה עומד במרכז שאיפותיה. פשוט נאמר שהיא מונה בסביבות עשרה מושבים – 10 מנדטים. יהיו שיתווכחו ויאמרו שפחות, רק 7 או 8. יהיו שיאמרו שבהצגה נכונה של המטרה, הפוטנציאל גדול עוד יותר. כך או כך, הקבוצה הזאת היא מגנט לשלל פוליטיקאים ותיקים וחדשים, מצטרפים ופורשים, בעלי חלומות ובעלי ניסיון, שמנהלים שיחות לאין-ספור על אפשרויות של חבירה לריצה משותפת. יש ארגונים, עמותות, תנועות, פעילים. הצצה ביומן הפגישות של כמה מהאישים שמדובר בהם תגרום לכם סחרחורת.
נעזוב עוד שאלה: למה הם רוצים את הג'וב המפוקפק הזה. נאמין להם – ויש סיבה – שרובם רוצים אותו מתוך תחושה שיש צורך לעשות משהו, להציל את ישראל, לחזק אותה, להנדס אותה מחדש. ועכשיו נשאל: הממשלה הזאת שהם רוצים להקים, או לכפות, את מי היא כוללת? ולא נסתפק באמירה הכללית "רחבה", "ציונית", "לאומית", בלי חרמות". נתעקש ונשאל: בלי חרמות של מי? או: למי אתם קוראים "ציוני"?
דוגמה: רוב מצביעי הליכוד – נדמה לי שכבר כתבתי את זה פעם – מחשיבים את ש"ס למפלגה ציונית. אולי הם צודקים ואולי הם טועים, זה לא מה שחשוב. כך הם חושבים. כך שאם בוחר ליכוד אומר לכם "ממשלה ציונית", הוא מתכוון לממשלה עם ש"ס. אלא אם יאמר לכם במפורש גם "בלי חרדים" (מה שרק מעטים מהם יעשו).
למפה צירף את הרכב הממשלה "הציונית הרחבה" כפי שהוא מבין אותו. 75 מנדטים, לפי הסקרים, הכוללים את המפלגות הבאות: הציונות הדתית, הליכוד, ישראל ביתנו, ביחד, ישר! בלי חרדים, בלי ערבים, ובלי – שמתם לב? – עוד שתי מפלגות שאייזנברג כנראה מבקש להדיר מהממשלה הציונית הרחבה. את עוצמה יהודית ואת הדמוקרטים.
הנה מספרים, כדרכנו. בסקרים של המדד שאלנו גם על תמיכה ב"קואליציה רחבה" וגם על תמיכה ב"קואליציה של כל המפלגות הציוניות". ועוד שאלנו, את מי הייתם רוצים לראות בקואליציה, ועם מי אתם לא מוכנים לשבת – גם מפלגות וגם אישים.
את כל הנתונים האלה אפשר לבדוק בנפרד, ואז מקבלים כל מיני תוצאות שלא בטוח שיש להן משמעות, כמו: 53% מהחרדים חושבים שיאיר גולן פסול מישיבה בקואליציה. אבל כאשר לוקחים את התוצאות ובוחנים אותן זו מול זו – מי רוצה איזו קואליציה, ומי מוכן לשבת עם איזו מפלגה – מתברר שלא תמיד קל.
נתחיל בשתי מפלגות הקצה. ואל תקפצו עם "עוצמה והדמוקרטים זה לא אותו דבר". אני מסכים, זה לא אותו דבר. רוב הציבור מסכים שזה לא אותו דבר. רק שלא כולו מסכים על האופן שבו זה לא אותו דבר. שימו לב: מהישראלים שרוצים קואליציה רחבה או קואליציה ציונית, רק 2% עד 3% רוצים להכניס אליה את שתי המפלגות – גם את הדמוקרטים וגם את עוצמה.
בערך חמישית פוסלים את עוצמה ורוצים את הדמוקרטים. בערך שליש פוסלים את הדמוקרטים ורוצים את עוצמה. זה משאיר קצת פחות ממחצית המשיבים – נזכיר, משיבים שרוצים קואליציה ציונית או רחבה – שפוסלים את שתי המפלגות. בלי חרדים, ערבים, עוצמה והדמוקרטים.
אם נדמה לכם שיש שינוי גדול כאשר בוחנים את הדמוקרטים מול הציונות הדתית, תגלו במהרה שאין. שיעור המשיבים שמכניסים לקואליציה הרחבה שלהם את שתי המפלגות עומד על 4% עד 6%. חמישית מכניסים את הדמוקרטים ופוסלים את הציונות הדתית. שליש עד 40% פוסלים את הדמוקרטים ומכניסים את הציונות הדתית. שליש עד 40% פוסלים את שתי המפלגות. כלומר, אלה רוצים ציונית רחבה בלי חרדים, ערבים, עוצמה, ציונות דתית ודמוקרטים. הנה, הקואליציה הרחבה מתחילה להתכווץ.
שימו לב לזה: שיעור הפוסלים את עוצמה יהודית ואת הדמוקרטים מכלל הישראלים כמעט זהה. בערך שליש. אבל מקרב מי שרוצים ממשלה רחבה או ציונית, שיעור הפוסלים את הדמוקרטים גבוה משיעור הפוסלים את עוצמה. מצב הדמוקרטים מול הציונות הדתית מורכב עוד יותר. בקרב מי שרוצים ממשלה רחבה, 25% רוצים לראות בה גם את הדמוקרטים, 38% רוצים לראות בה את הציונות הדתית – פי 1.5.
זוכרים את הציוץ של סאני אייזנברג? זה מה שהוא מבטא. מכיוון שבימין יש נטייה חזקה יותר לפסול את הדמוקרטים מאשר את הציונות הדתית, ומכיוון שהימין גדול הרבה יותר מהשמאל-מרכז או מהשמאל שתומך בדמוקרטים, הדמוקרטים מקבלים – סטטיסטית, בעיני הציבור – מעמד שדומה יותר לזה של עוצמה יהודית מאשר לזה של הציונות הדתית. כשאומרים "בלי קיצונים", הרבה מאוד ישראלים חושבים "בן גביר" והרבה חושבים "גולן", וזה בלי קשר לשאלה אם גולן באמת קיצוני, ואם ההשוואה ראויה, ואם הרצון לאזן בכל מחיר (אם מקצצים מימין, צריך לקצץ גם משמאל) הוא אכן ענייני ורציני.
התרעות פיקוד העורף