לפני 250 שנה ועוד שמונה ימים, נולדה ארצות הברית של אמריקה. בתחילה, בהכרזת העצמאות של 13 המושבות במבנה של קונפדרציה בשנת 1776, ולאחר מכן, ב-1787, בעיצוב החוקה האמריקאית שהפכה את הקונפדרציה למדינה אחת, בעלת שלטון פדרלי מרכזי ורב-סמכויות.
לכל המתבונן ברור כי צמיחת ארצות הברית והפיכתה למעצמה החזקה בעולם הן גם תוצאת דמותו של המשטר, שאפשר חופש כלכלי ועצמאות המדינות בשילוב שלטון פדרלי גדול וחזק, שבראשו נשיא עם סמכויות ביצוע מופלגות. האבות המייסדים שאפו לבנות מדינה המבוססת על חירות ושוויון. הם עיצבו את שיטת המשטר היציבה ביותר בעולם ואת החוקה היציבה ביותר בעולם.
היו, כמובן, ניגודים חריפים: בין ייצוג של מדינות קטנות ובין ייצוג של מדינות מרובות אוכלוסין בבית המחוקקים; בין מדינות הדרום שדגלו בהמשך העבדות ובין מדינות הצפון שראו בעבדות עוול אנושי ואלוהי; בין התומכים למתנגדים בשאלת נחיצותו של פרק מיוחד בחוקה שנקרא מגילת זכויות האדם.
בעיית הייצוג נפתרה בדרך מקורית ונכונה שאינה ניתנת לשינוי: בית המחוקקים פוצל לשניים. בסנאט מכהנים שני סנאטורים מכל מדינה, קטנה כגדולה, ובבית הנבחרים הייצוג הוא על פי גודל האוכלוסין.
מייסדי החוקה האמריקאית הבינו את אופי האדם והכירו בחולשותיו. הם ידעו כי כוח שלטוני עלול להוביל לניצול ואף לשחיתות, ולכן אימצו את תורת מונטסקיה שעל פיה יש לבנות שלטון של איזונים: רשות מחוקקת, אקזקוטיבה - רשות מבצעת שיש לאפשר לה מרחב פעולה ומערכת משפט שתדע לרסן את שתיהן.
עם סיום ניסוחה ב-1787 החוקה לא כללה את פרק זכויות היסוד של האדם. כדי שהחוקה תקבל תוקף היה צורך באישור של שמונה מדינות מתוך 13. חלק מהמדינות לא היו מוכנות לאשר את החוקה ללא פרק זכויות האדם שבו ראו מגן אמת בפני עריצות השלטון. לאחר שנתיים ניסח מדיסון את פרק זכויות היסוד של האדם בדרך של עשר תוספות לחוקה. בראש זכויות אלה - הפרדת הדת מהמדינה. אין המדינה מתערבת בחופש הדת. בישראל, מעורבות הדת בחיי המדינה הולכת וגוברת, על אף שבהכרזת העצמאות עיגנו את חופש הדת.
פרק זכויות היסוד של היחיד נחקק בישראל בשנת 1992, 44 שנים לאחר הקמת המדינה, בשתי חקיקות יסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. אך עדיין קיימים מחוקקים שאינם מבינים את חשיבותו של פרק זה, הנחוץ להגנה על היחיד מפני השלטון.
בחוקה האמריקאית המקורית נשמר מוסד העבדות והוטלה החובה להחזיר עבד נמלט לאדוניו. עוול זה נפתר בדם, במלחמת האזרחים האכזרית בין מדינות הצפון למדינות הדרום. ההערכה היא שמספר הקורבנות במלחמה זו הגיע ל-800 אלף - יותר ממספר הקורבנות של ארצות הברית במלחמות העולם. זה היה כישלונם הגדול ביותר, ואולי היחיד, של מעצבי החוקה האמריקאית. אך אם לא היו נכנעים אז למדינות הדרום, לא הייתה קמה החוקה.
בישראל, חוקק חוק יסוד: הממשלה המורחב שבו שולב פרק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. בחוק זה נקבעה מגבלה של שתי תקופות כהונה לראש הממשלה. אחד התומכים הנלהבים בחוק היה בנימין נתניהו, שתמך גם בסעיף מגבלת הכהונה. אבל בשנת 2001 הוחלט בכנסת ישראל לבטל את חוק הבחירה הישירה. למחוקקים אלה, בתמיכת המכון לדמוקרטיה, לא הייתה התבונה להשאיר על כנו את סעיף מגבלת הכהונה של ראש הממשלה והם, במידה רבה, אחראים למה שקורה היום.
בכל מדינה ובכל משטר חייבים להציב מגבלת תקופות כהונה למי שעומד בראש האקזקוטיבה. מייסדי החוקה האמריקאית היטיבו להסביר למה. בישראל פעלנו להפך.
התרעות פיקוד העורף