אני לא בעסקי חלוקת תוארי כבוד יהודיים לבפטיסטים מדרום קרוליינה. אבל כשאדם שמדיניות החוץ שלו נשאבה כולה מספר בראשית עוזב את העולם ביום שבו הספר הזה רואה יום קדוש ומבורך - אי אפשר שלא לשים לב.
בישראל מכירים בשמם אולי חמישה סנאטורים אמריקנים. גרהאם היה אחד מהם, ולא בכדי. הוא הגיע לכאן בזמן מלחמה, שוב ושוב, גם כשנתב"ג היה שומם. הוא נסע לביירות כדי לומר ללבנונים בפרצוף שהם חייבים לפרק את חיזבאללה. הוא הטיח באויבינו דברים שבכירינו מעזים לומר רק בשיחות רקע. אלא שהישראלים התייחסו אליו בדיוק כפי שהם מתייחסים לתמיכה האמריקנית ככלל: כמו אל מזג האוויר. משהו שפשוט קיים.
"כדי להיות פרו-ישראלי, עליך להיות כן עם ישראל"
הפעם האחרונה שישבתי איתו הייתה בשישי אחד בסתיו שעבר, בכנס של 'קואליציית היהודים הרפובליקנים' (RJC) בלאס וגאס. הצוות שלו הכניס אותנו לחדר צדדי קטן. באירועים כאלה, סנאטורים מקציבים לך שמונה דקות בלחץ ולחיצת יד; גרהאם נתן לי כמה זמן שרק הייתי צריך. מאוחר יותר, אנשי לשכתו מסרו שהוא נהנה מאוד מהשיחה - והאמנתי להם. הוא התווכח בלהט של אדם שפשוט נהנה מהאתגר. אבל הוא גם נראה מודאג, ונראה עייף.
הדאגה הזו הפתיעה אותי. הנחתי שבאירוע כזה - הכינוס הרפובליקני הפרו-ישראלי ביותר באמריקה - הוא יתמוך בסיפוח יהודה ושומרון, או לפחות ימשוך בכתפיו ויגיד שזה בלתי נמנע. במקום זאת, הוא אמר: "אם אתם רוצים לדחוק את המדינה היהודית לשוליים, לכו בדרך הזו. זה יעשה לעתידה של ישראל יותר נזק מכל פצצה שאיראן תוכל אי פעם לבנות". ואז הוא הוסיף: "כדי להיות פרו-ישראלי, עליך להיות כן עם ישראל".
כשדיברנו על הקולות העולים במפלגתו שמגלים ספקנות כלפי ישראל, הוא פסק בביטחון: "שבעים וחמישה מנצחים עשרים וחמישה". זה דבר אחד, הוא הסביר, לפלרטט עם לאומנים לבנים באיזה פודקאסט ממרתף חשוך; זה דבר אחר לגמרי למכור את זה למצביעים בדרום קרוליינה.
דיפלומטיה המונעת מאמונה
מאיפה כל זה הגיע? גרהאם היה חבר בכנסייה הבפטיסטית 'קורינת' שבעיירה סנקה. לדבריו, הוא פקד את הכנסייה בערך שלוש פעמים בשנה, והמתפללים ידעו שהוא נוהג להשתחל פנימה אחרי מזמור הפתיחה ולהיעלם לפני התפילה האחרונה. הוא לא נשא דרשות, והקפיד להבהיר שלמרות אמונתו הנוצרית, הוא לעולם לא יסכים לכינונה של דת מדינה באמריקה. תמיכתו בישראל לא נבעה מנבואות אפוקליפטיות של אחרית הימים. היא נבעה מספר בראשית, בדיוק כפי שקוראים אותו על ספסלי הכנסייה בדרום קרוליינה: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ".
לפני שנתיים, בכנס של ארגון "נוצרים מאוחדים למען ישראל" (CUFI), הוא סיכם זאת במשפט אחד: "אלוהים מברך את מי שמברך את ישראל, וזו מדיניות החוץ שלי. לא מסובך". כבר ב-2014 הוא הזהיר שאם אמריקה תפנה את גבה לישראל, אלוהים יפנה את גבו לאמריקה.
בקיץ שעבר זה הפך לגרסה שכולם מכירים: "אם אמריקה תנתק את ישראל מהמכשירים, אלוהים ינתק אותנו". זו הייתה דיפלומטיה שמונעת מאמונה, והיא זו שהזיזה נשק אמיתי, וטו אמיתי וכסף אמיתי במשך עשרות שנים. אנחנו, הישראלים, מעולם לא חקרנו את התופעה הזו לעומק, ובוודאי שמעולם לא הכרנו עליה תודה כראוי.
שאלת המיליון: האם יהיה עוד לינדזי גרהאם?
הימין הצעיר שמחליף אותם הוא בדיוק זה שגרהאם עצמו תיאר - ימין הפודקאסטים והמרתפים; זה שמשוכנע שהיהודים רק מסבכים את אמריקה בצרות. 75 אולי עדיין מנצחים 25, אבל ה-75 הללו הם התוצרת של ספסלי כנסיות כמו זו שבסנקה, והספסלים האלה הולכים ומתרוקנים. האמריקה הפרו-ישראלית שעליה אנו נשענים אינה עשויה מתשתיות בטון; היא עשויה מבני אדם, והאנשים הללו הולכים ונעלמים.
הישראלים גדלים על המיתוס שלפיו איננו תלויים באיש, ובימים קודרים יותר אנחנו אפילו חצי-משתכנעים שהתמיכה האמריקנית פשוט מגיעה לנו כדין. ובכן, היא לא. היא נבנתה בעמל רב, סנאטור אחר סנאטור, כומר אחר כומר, והיא עלולה לקרוס בלי שום דרמה - פשוט כי דור אחד לא השכיל להעביר את הלפיד לדור שאחריו.
אם יש לקח ישראלי שצריך להפיק ממותו של גרהאם, הרי הוא זה: הנוצרים האוונגליסטים שנשאו את הברית הזו על גבם ראויים להרבה יותר מסתם לחיצת יד בכנסים. הם ראויים להשקעה, לטיפוח מערכות יחסים ולהכרת תודה - בתוך הקהילות שלהם ובתוך מערכת החינוך שלנו - לפני שהאחרון שבהם יירד מהבמה.
גרהאם הקדיש את כל חייו לעשייה הציבורית. נער מאולם ביליארד בעיירה קטנה, שהתייתם בשנות העשרים לחייו וגידל לבדו את אחותו הקטנה. הוא מעולם לא התחתן. משפחתו הייתה אחותו, המדינה שלו, וכפי שנוכחתי מקרוב באותו חדר בלאס וגאס - גם המדינה שלנו.
אני חוזר שוב ושוב למבט המודאג שהיה על פניו באותו יום שישי. עכשיו אני מבין אותו קצת יותר טוב. אני חושב שחלק מהדאגה הזו, הייתה עלינו.