האדם שממלא את תפקיד ראש השב"כ, אחד התפקידים הממלכתיים החשובים ביותר, מוכרח להבין שנאמנותו חייבת להיות לפני הכל למדינה, לביטחונה, לאזרחיה, לחוקיה – ולא למי שמינה אותו, ודאי כשמדובר בראש ממשלה שנאשם בפלילים ושכבר דרש בעבר, על פי דיווחים, מראשי שב"כ קודמים לבצע משימות על רקע פוליטי.
לכך יש להוסיף את התבטאותו של זיני בעניין עודף משפטיזציה והנזק שנגרם כתוצאה מכך ואת החלטתו לפרק את פינת הזיכרון לחללי שב"כ ב-7 לאוקטובר. כל אלה מצביעים על זיני כראש שב"כ פוליטי עם קו ברור, ועל המסקנה שעליו לסיים על רקע זה את דרכו הקצרה בתפקיד.
הראל, שהיה מקורב מאוד לבן-גוריון והעריץ אותו, הסביר לי אז: “כאשר ראיתי שבן-גוריון נוטה לקבל את עמדת ראש אמ"ן מאיר עמית יותר מאשר את עמדתי, כשהבנתי שלבן-גוריון חשובים לא פחות מביטחון המדינה הסכם השילומים והמארקים הגרמניים, החלטתי להתפטר.
זה לא היה קל ולא פשוט, בפרט כשהבנתי שהתפטרותי לא תשנה את המצב, אבל כראש המוסד שמחויב לתפקידו לא יכולתי לקבל את המצב". אכן, זו הייתה נאמנות מלאה, ללא סייג – לתפקיד, לאחריות הלאומית. וזה ההבדל הקטן-גדול שבין איסר הראל ובין דוד זיני, שמודה שיתרונו הגדול על כל האחרים הוא נאמנותו למנהיג.
התרעות פיקוד העורף