לאורך שנות קיומה של ישראל גורמים רבים המזוהים כידידי ישראל מותחים עלינו ביקורת על כך שגרמנו נזק בלתי הפיך ליחסים עם ארצות הברית. פעם אחר פעם מתברר שהאמירות האלו מופרזות. אחרי ההתקפה על הכור בעיראק אמרו שהנשיא רייגן ינטוש את ישראל. אחרי העימות בין שמיר לבוש האב שמענו שעידן היחסים המיוחדים בין המדינות הגיע לקיצו. אחרי נאומו המתריס של נתניהו בקונגרס האמריקאי ב-2015 נאמר שהקרע עם ארצות הברית אינו ניתן לאיחוי. אף אחת מהתחזיות האלה לא התממשה.
אין ספק שחלה שחיקה משמעותית בתמיכה בישראל בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית ובמיוחד בדור הצעיר שלה. אסור גם להתעלם ממגמה שלילית המסתמנת בקרב חלק מתומכי המפלגה הרפובליקנית. ישראל חייבת לעשות ככל הניתן לשיפור המצב. אבל מכאן ועד הצהרה “הפסדנו את אמריקה" המרחק רב. רוב גדול בקרב הרפובליקנים ובקרב בוחרים שאינם משתייכים לשתי המפלגות הגדולות ממשיך לתמוך בישראל.
תמיכת הקונגרס בישראל גדולה הרבה יותר ממה שמתבטא בתקשורת האמריקאית. שיתוף הפעולה הביטחוני, המודיעיני והטכנולוגי בין שתי המדינות נמצא בשיא.
ניצחונו של ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו יורק סימל תפנית חדה בקרב מצביעים דמוקרטים אל עבר השמאל הפרוגרסיבי. נראה כי מנהיגים דמוקרטים הרואים עצמם מועמדים לבחירות 2028 אימצו קו נוקשה של ביקורת כלפי ישראל כדי לזכות באהדת בוחריהם. האם ייתכן שהתבטאויותיו הקשות של עמנואל על כך שישראל הפכה ל"מדינה מצורעת" נועדו אף הן לקושש עבורו קולות בבחירות הבאות?
לבסוף, קשה להתעלם מהעיתוי שבו בחר עמנואל להגיע לכאן ולשאת את משנתו - בדיוק כשישראל נערכת לבחירות באוקטובר. דמיינו מה הייתה התגובה בארצות הברית אילו מועמד לראשות הממשלה בישראל היה מגיע לשם בקיץ 2028, נושא נאומים, מתראיין ומציג מסרים חריפים ביותר נגד הנשיא המכהן. הוא כנראה היה נזרק בבושת פנים מהעיר.
התרעות פיקוד העורף