מדינת ישראל היא מעצמה אזורית: צבא מהחזקים בעולם, מודיעין פורץ דרך, כלכלה מתקדמת ויכולת הגנה שלא הייתה לעם היהודי מעולם. ובכל זאת, כמעט כל משבר ביטחוני או ציבורי מלווה מיד בנבואות זעם על "חורבן הבית השלישי", "סוף המדינה" או "קץ הציונות".
במשך כמעט אלפיים שנה חי העם היהודי במציאות שבה כמעט כל דור הכיר גירוש, פרעות, השפלות או רצח המוני. ממסעי הצלב, דרך גזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמיילנצקי), האינקוויזיציה, פרעות קישינב ועד השואה - נוצר רצף היסטורי כמעט בלתי נתפס של טראומות קולקטיביות.
כאשר אירוע טראומטי נמשך דור או שניים הוא הופך לזיכרון. כאשר הוא חוזר על עצמו במשך שישים, שבעים או שמונים דורות - הוא הופך לתרבות.
זו אולי אחת הסיבות לכך שגם היום, כאשר קיימת לראשונה בהיסטוריה מדינה יהודית ריבונית, בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם, מערכות מודיעין מתקדמות, יכולות טכנולוגיות שאין כמעט לאף מדינה אחרת, וחוסן כלכלי מרשים - עדיין נשמעים שוב ושוב קולות המבשרים את קץ המדינה ואת חורבן הבית השלישי.
אין הכוונה לכך שהאיומים אינם אמיתיים. הם קיימים, ולעיתים הם קיומיים. מתעוררת השאלה: האם חלק מן החברה הישראלית מפרש כל איום דרך עדשת הזיכרון הגלותי?
כאשר זיכרון קולקטיבי נטוע עמוק כל כך, התגובה אינה נובעת רק מהמציאות, אלא גם מן ההיסטוריה. כל אויב חדש מזכיר את האויב הישן. כל משבר הופך במהירות ל"1938". כל כישלון טקטי נתפס כראשיתו של אסון לאומי. הזיכרון ההיסטורי ממלא את החללים שהעובדות עדיין לא מילאו.
זהו מנגנון אנושי מוכר. הפסיכולוגיה מכנה אותו "זמינות קוגניטיבית": אירועים טראומטיים מן העבר נעשים זמינים יותר בתודעה ולכן משפיעים על האופן שבו אנו מעריכים את ההווה. כאשר מדובר בעם שלם, הזמינות הזו הופכת לזיכרון קולקטיבי. אלא שלמנגנון הזה יש מחיר.
חברה המשוכנעת תמיד שהיא ניצבת על סף תהום עלולה להתקשות לזהות גם את עוצמתה. היא נוטה להמעיט בערך הישגיה, להעצים את כוחה של כל סכנה ולהתייחס לכל מחלוקת פנימית כאילו היא מבשרת את חורבן הבית.
אפשר לראות זאת בשיח הציבורי בישראל. כמעט כל משבר - ביטחוני, פוליטי או חברתי - זוכה בתוך שעות להגדרות כמו "סוף המדינה", "חורבן הבית השלישי", "הכול אבוד" או "אין לנו עתיד כאן". לעיתים נדמה שאין עוד אומה בעולם הדמוקרטי שממהרת כל כך לנבא את קיצה שלה.
האם זו פסימיות? ייתכן שלא. ייתכן שמדובר במנגנון הישרדות עתיק. במשך דורות רבים, יהודים שזיהו סכנה מוקדם הצליחו לעיתים להימלט לפני הפרעות, לעבור לעיר אחרת או להציל את משפחתם. הזהירות הייתה אסטרטגיית חיים.
אלא שמנגנון שהיה יעיל בגלות אינו מתאים בהכרח למציאות של מדינה ריבונית. מדינת ישראל איננה קהילה יהודית חסרת הגנה בפולין של המאה ה-17 או באירופה של שנות השלושים. היא מעצמה אזורית בעלת כוח צבאי, כלכלי, טכנולוגי ומדיני חסר תקדים בתולדות העם היהודי.
כאן טמון האתגר הגדול של הציונות. הציונות לא ביקשה רק להקים מדינה; היא ביקשה לשנות את נפשו של היהודי. להפוך אותו מאדם שההיסטוריה מתרחשת לו, לאדם הכותב את ההיסטוריה בעצמו.
המהפכה הזו הצליחה במידה רבה במישור הצבאי, המדעי והכלכלי. אולם ייתכן שבמישור התודעתי היא עדיין לא הושלמה. אולי משום כך, גם לאחר כמעט שמונים שנות עצמאות, עדיין מתנהל בישראל ויכוח בין שתי תודעות:
האחת היא תודעת הגלות, הרואה בעולם מקום עוין שבו כל הצלחה היא זמנית וכל ניצחון עלול להסתיים באסון. השנייה היא תודעת הריבונות, הרואה במדינת ישראל את הפעם הראשונה זה אלפיים שנה שבה גורלו של העם היהודי מצוי בעיקר בידיו שלו.
ייתכן שהמאבק החשוב ביותר של הדור הזה אינו מתנהל רק בגבולות המדינה, אלא גם בתוכה - בין הזיכרון לבין המציאות; בין הפחדים שירשנו מן ההיסטוריה לבין העוצמה שבנינו במו ידינו.
התרעות פיקוד העורף