שלל נושאים חשובים ילוו את מערכת הבחירות, בהם כמובן אתגרי הביטחון המוכרים. אך בין שלל הסוגיות הבוערות, אל לנו לשכוח סוגיה לאומית קריטית לעתיד של כולנו: מצב המסגרות החוץ-ביתיות בישראל. מפלגה המבקשת להנהיג את המדינה חייבת להציג לציבור לא רק תפיסת ביטחון מדינית, אלא גם תפיסת ביטחון חברתי ברורה.
מדובר בפנימיות רווחה, בכפרי נוער ובמסגרות אומנה, שבהם מתחנכים למעלה מ-25,000 ילדים ובני נוער. הקביעה המפורסמת שלפיה "חברה חזקה נמדדת על סמך החוליות החלשות שבתוכה" עשויה להישמע כקלישאה, אך במקרה הזה אין מדויקת ממנה.
הילדים שנמצאים בפנימיות, בכפרי הנוער ובמסגרות האומנה הם העתיד של מדינת ישראל. היעדר השקעה מספקת במסגרות עלול להוביל לנשירה, להעמקת מצבי סיכון, לעוני, לבדידות ולהיעדר יכולת להשתלב באופן מיטבי בחברה. השקעה ראויה עשויה לאפשר לילדים שנולדו למציאות מורכבת להפוך לבוגרים שיובילו את מדינת ישראל בצבא, בחברה האזרחית, בכלכלה ואפילו בעמדות הנהגה.
הזירה החוץ-ביתית ניצבת בפני בעיות עומק קשות המחייבות התגייסות לאומית ללא דיחוי. בעיה מרכזית היא המחסור במדריכים בפנימיות הרווחה. מדריכי הפנימיות הם העוגן של החניכים, מודל לחיקוי והדמות הבוגרת המשמעותית בחייהם. בדיקה שערכנו ב'פורום הציבורי - כפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל' העלתה כי בכל רגע נתון חסרים 10%-15% מהמדריכים הדרושים. אם לא די בכך, מעל 50% ממדריכי הפנימיות עוזבים את התפקיד כבר בשנת עבודתם הראשונה, בשל השכר הנמוך, הנע סביב שכר המינימום, העומס הבלתי סביר והיעדר אופק מקצועי משמעותי.
לאחר מאבק מתמשך, שהיו לו שותפים רבים, צפוי משרד הרווחה להקצות לפנימיות 20 מיליון שקלים לטובת שיפור שכר המדריכים. הלכה למעשה, מדובר בתוספת של כ-600 שקלים בחודש למדריך. התוספת חשובה ביותר, אך היא לבדה לא תפתור את משבר הגיוס והשימור. יש לעגן את הגדלת השכר במסגרת תוכנית ממשלתית רב-שנתית, לצד יצירת מסלול הכשרה, הסמכה, קידום והתפתחות מקצועית למדריכים.
חובה לבסס את ההדרכה בפנימיות, הנתפסת כיום לא פעם כעיסוק זמני או סטודנטיאלי, כמקצוע לחיים המעניק לעוסקים בו, מלבד תגמול כספי ראוי, גם הכרה, הערכה, זהות מקצועית ויכולת להתקדם. בהקשר זה נפתחה לפני כשנתיים התוכנית האקדמית "חופים", שבמסגרתה מדריכי פנימיות, הנהנים ממלגה, מוכשרים לתואר ראשון בחינוך עם דגשים מהותיים לעבודתם בפנימייה. יש להרחיב מודלים מסוג זה, לפתח הכשרות מקצועיות נוספות ולהקים קהילה מקצועית ארצית שתעניק למדריכים שייכות, ידע, תמיכה ואפשרות להשפיע על עתיד המקצוע.
לפי הערכות מקצועיות, רק מיעוטם זוכים לסיוע, וגם הוא חלקי ובלתי מספק. החוק הקיים אינו מגדיר בבירור מי עונה להגדרה "חסר עורף משפחתי". בכנסת הקודמת הועלו מספר הצעות חוק בנושא, ובהן הצעה שהוביל הפורום הציבורי ואושרה בקריאה טרומית, אך הממשלה התפזרה לפני שניתן היה להשלים את קידומם.
ההערכה שלנו בפורום הציבורי היא, כי מספר הצעירים חסרי העורף המשפחתי והיקף צורכיהם, שעלו משמעותית בעקבות המלחמה, ילכו ויגדלו בשנים הקרובות. נדרשת חקיקה שתכיר בהם כאוכלוסייה בעלת זכויות ותבטיח להם סל ליווי עד גיל 25, הכולל פתרונות דיור, השכלה, תעסוקה, ליווי רגשי ומבוגר משמעותי שיסייע להם במעבר לחיים עצמאיים.
אתגר האומנה: הביקוש למשפחות עולה על ההיצע
סוגיה כאובה נוספת שמדינת ישראל חייבת לחזק את הטיפול בה היא האומנה. כ-4,500 ילדים ובני נוער בישראל חיים במשפחות אומנה. כ-60% מהם חיים אצל קרובי משפחה, במה שמכונה "אומנת קרובים", וכ-40% חיים אצל הורי אומנה שאין עמם קשר משפחתי, במה שמוגדר "אומנת מאגר". על פי נתונים רשמיים, בכל רגע נתון כ-70 ילדים ובני נוער בישראל ממתינים להיקלט במשפחת אומנה. הביקוש למשפחות אומנה עולה משמעותית על ההיצע.
אל מול המחסור הקיים, מדינת ישראל חייבת לעודד אנשים לשמש הורי אומנה ולהעניק להם את מלוא התמיכה. נדרשת תוכנית לאומית לגיוס משפחות אומנה, הכוללת הסברה ציבורית, ליווי מקצועי זמין, תמיכה כלכלית מותאמת, הרחבת השירותים הטיפוליים והסרת חסמים בירוקרטיים.
יש אתגרים נוספים בזירה החוץ-ביתית - מתקציב כפרי הנוער, שנשחק בשנים האחרונות, ועד להרחבת הטיפול במצוקות הרגשיות של ילדים ובני נוער בפנימיות, שהתעצמו והחריפו בעקבות המציאות הביטחונית. יש לעדכן את מודל התקצוב של כפרי הנוער והפנימיות בהתאם לעלויות האמיתיות ולמורכבות הגוברת של צורכי הילדים, ולהרחיב באופן משמעותי את שירותי בריאות הנפש, הטיפול בטראומה והליווי לצוותים.
לכן, מצע רציני בתחום הזירה החוץ-ביתית חייב לכלול לפחות חמש התחייבויות ברורות: תוכנית רב-שנתית לשיפור שכרם ומעמדם של המדריכים; הכרה בהדרכה כמקצוע ופיתוח מסלולי הכשרה וקידום; חוק וסל זכויות לצעירים חסרי עורף משפחתי; תוכנית לאומית להרחבת מערך האומנה; ועדכון תקציבי כפרי הנוער והפנימיות, לרבות הרחבת המענים הרגשיים והטיפוליים. התחייבויות אלה חייבות להיות מלוות בלוחות זמנים, בתקציב ובאחריות ממשלתית ברורה.
כל מפלגה רצינית המבקשת את קולנו חייבת להציג מענים מקצועיים, מתוקצבים ומקיפים לאתגרי הזירה החוץ-ביתית. לא די בהבעת הזדהות או בהבטחות כלליות. הציבור זכאי לדעת מה בכוונת המפלגות לעשות, כמה הן מוכנות להשקיע ומתי ייושמו הצעדים.
הטיפול באתגרי הביטחון קריטי ומחויב המציאות, אך ביטחון לאומי אינו נמדד רק בגבולות, בצבא ובמערכות נשק. הוא נמדד גם ביכולתנו להגן על הילדים הפגיעים ביותר, להעניק להם בית, דמות משמעותית והזדמנות אמיתית לעתיד. בלי ביטחון חברתי, אין ביטחון לאומי.
התרעות פיקוד העורף