הסדר הזה, שנבנה במידה רבה בידי ארצות הברית אחרי 1945, מעולם לא היה מושלם או מוסרי כפי שמעריציו נוטים לעתים להעמיד פנים. אמריקה תמכה ברודנים, ניהלה מלחמות הרסניות והחילה את החוק הבינלאומי באופן סלקטיבי. אבל המערכת שהיא הקימה — ארכיטקטורה של בריתות, סחר פתוח, ערבויות ביטחוניות אמריקאיות, מוסדות בינלאומיים וכללים נגד כיבוש טריטוריאלי — הניבה תוצאה יוצאת דופן.
לא הייתה מלחמת עולם שלישית. צרפת וגרמניה חדלו להרוג זו את בניה של זו. יפן הפכה לדמוקרטיה שוחרת שלום ולבעלת ברית של ארצות הברית. מערב אירופה הפכה משגשגת וחופשית. נאט"ו סייעה להרתיע תוקפנות סובייטית, ובסופו של דבר צירפה לשורותיה חלק גדול ממזרח אירופה הקומוניסטית לשעבר. הסחר הבינלאומי זינק. מיליארדי בני אדם נחלצו מעוני קיצוני. וארצות הברית עצמה הפכה למדינה העשירה והחזקה ביותר בתולדות האנושות.
השקר הטראמפיסטי הגדול הוא שכל זה היה איכשהו קנוניה נגד אמריקה, שנועדה לשדוד ממנה כסף. במשך שנים מציג טראמפ את העולם שאמריקה בנתה כתרמית ענקית שבוצעה נגד ארצות הברית. בעלות הברית הן עלוקות. גירעונות מסחריים הם גניבה. חברות נאט"ו "חייבות" כסף לאמריקה. מדינות זרות כביכול משלמות את המכסים האמריקאיים (ההיפך מהאמת). המדינה שתכננה את המערכת, הנפיקה את המטבע הדומיננטי שלה, שלטה בברית הצבאית החזקה ביותר בעולם, הגנה על נתיבי השיט העולמיים וצברה רשת חסרת תקדים של בעלות ברית מרצון — מוצגת איכשהו כפראיירית הגדולה ביותר בהיסטוריה.
גרהאם הבין את האבסורד שבכך. הוא השתייך למסורת רפובליקאית שהאמינה כי בריתות אינן מחלישות את העוצמה האמריקאית אלא מכפילות אותה. טראמפ הוא במהותו בדלן, גם אם הבדלנות שלו אינה עקבית והיא אימפולסיבית. היה צורך לשכנע אותו להיכנס למלחמה עם איראן, וכעת נדמה שאינו יודע כיצד לסיים אותה.
בתחילה הבין גרהאם את הסכנה שטראמפ מייצג. בשנים 2015 ו־2016 הוא היה אחד ממבקריו הרפובליקאים החריפים ביותר. הוא כינה את טראמפ "גזען, שונא זרים וקנאי דתי". הוא תיאר אותו כבלתי כשיר לתפקיד. הוא התנגד למועמדותו והבין היטב שטראמפ מייצג התנערות מחלק גדול מהדברים שבהם גרהאם עצמו האמין. ואז הוא כרע ברך.
אין טעם לייפות זאת. גרהאם השפיל את עצמו כדי להישאר במעגל הקרוב של טראמפ. החנופה הפומבית שלו הייתה לעתים מביכה לצפייה, והשינוי היה כה קיצוני עד שהפך לאחת התעלומות המגדירות של וושינגטון. אולי זה היה אגו. אולי הישרדות פוליטית. אולי הפיתוי שבקרבה לכוח. אבל יש אפשרות נוספת, שאינה מצדיקה את ההתרפסות אך אולי מסייעת להסביר אותה: גרהאם רצה מקום ליד השולחן, משום שלעתים האנשים היושבים סביב השולחן הזה באמת משנים את ההיסטוריה. ולגרהאם הייתה השפעה.
הוא ידע לדבר עם טראמפ בשפה שטראמפ הבין, ולשחק גולף כשצריך. הוא יכול היה לטעון בזכות העוצמה האמריקאית, בזכות ישראל, בזכות העימות עם איראן, בזכות התמיכה בבעלות ברית ונגד האשליה שנסיגה מן העולם תשאיר את אמריקה בטוחה וללא פגע. הוא לא תמיד ניצח. אבל הוא היה בחדר, או על הקו, והשמיע את הטיעון.
יש כאן אירוניה אחרונה, והיא נוגעת לישראל עצמה. המערכת הישראלית והסדר העולמי בהובלה אמריקאית שלאחר המלחמה הם כמעט בני אותו גיל. שניהם נוצרו בעקבות האסון של מלחמת העולם השנייה. שניהם בני כשמונה עשורים. שניהם היו רחוקים מאוד משלמות. ושניהם זכו להצלחה מסחררת.
המערכת הישראלית שילבה דמוקרטיה, בית משפט עליון עצמאי, חוקי יסוד ליברליים־דמוקרטיים, חוק חילוני, שירות ציבורי מקצועי, חינוך ציבורי רציני ומוסדות עצמאיים המסוגלים, לפחות בתיאוריה, לרסן את הכוח הפוליטי. זו מעולם לא הייתה אוטופיה. אזרחים ערבים סבלו מעשרות שנים של אפליה. כפייה דתית נמשכה. הכיבוש השחית את הדמוקרטיה הישראלית והסב סבל עצום לפלסטינים. מינויים פוליטיים ומערכת של טובות הנאה בוודאי לא היו זרים למדינה. ההסדרים החוקתיים של המדינה היו מאולתרים ולא שלמים.
אבל המערכת הזאת לקחה מדינה קטנה וענייה, מוקפת אויבים רבים ממנה לאין שיעור, וסייעה להפוך אותה למעצמה צבאית, טכנולוגית וכלכלית. ישראל קלטה מיליוני מהגרים. היא בנתה אוניברסיטאות ותעשיות מן השורה הראשונה בעולם. היא הביסה צבאות גדולים ממנה פי כמה. היא יצרה כלכלה חדשנית, תרבות תוססת וחברה שלמרות כל שסעיה הוכיחה חוסן יוצא דופן. היא הפריכה השממה.
כמו הסדר הבינלאומי שלאחר המלחמה, גם המערכת הישראלית הפכה לקורבן של הצלחתה שלה. הישגיה החלו להיראות טבעיים ומובנים מאליהם. אנשים שכחו ששגשוג, עליונות צבאית, מוסדות מתפקדים ודמוקרטיה אינם פשוט צומחים מן האדמה. הם נוצרים בידי מערכות, נורמות ומגבלות שנבנו בעמל רב לאורך דורות. וכעת נתניהו ובעלי בריתו – רמאים בדיוק כמו טראמפ – אומרים לישראלים שבתי המשפט, היועצת המשפטית לממשלה, השירות הציבורי המקצועי, הרגולטורים העצמאיים ושאר המגבלות על הכוח המבצע הן אויבות רצון העם.
גרהאם נחשב בישראל לתומך בממשלת נתניהו. הוא בהחלט היה אחד מידידיה המסורים ביותר של ישראל בוושינגטון. אבל אלה אינם אותו דבר. מאחורי דלתיים סגורות, גרהאם ידע כיצד לבקר את ישראל ואת מנהיגיה. תמיכתו במדינה לא חייבה אותו להעמיד פנים שכל החלטה של כל ממשלה ישראלית היא נבונה. והאינסטינקטים הפוליטיים העמוקים ביותר שלו — אמונתו בבריתות, במוסדות, בחוסן דמוקרטי, במנהיגות אמריקאית ובשימורו של סדר מערבי המסוגל להגן על עצמו — העמידו אותו בניגוד יסודי למה שקואליציית נתניהו מנסה כעת לעשות.
ממשלת נתניהו מנסה להעביר, במהירות של בליצקריג, שורה של חוקים אנטי־דמוקרטיים שנועדו להחליש את בתי המשפט, את היועצת המשפטית לממשלה, את השירות הציבורי וכמעט כל מוסד עצמאי המסוגל לרסן את הכוח המבצע. להחריב את הסדר הקיים, ועוד בשם העם. כשם שטראמפ מפרק את סיפור ההצלחה האמריקאי, כך ממשלת נתניהו מנסה לפרק את סיפור ההצלחה הישראלי. לינדזי גרהאם הקדיש את חייו לאמונה בעוצמה האמריקאית ובישראל. הוא היה מזדעזע ממה שמתרחש השבוע בכנסת.
התרעות פיקוד העורף