הם מביסים אותנו משום שהם יודעים מה הם רוצים, ואנחנו עדיין איננו מתנהגים כאילו ברור לנו על מה עלינו להגן. הם רוצים מלכות אלוהים משיחית והלכתית. אנחנו רוצים מדינה דמוקרטית: ישראל שיש בה רוב יהודי, הנטועה בהיסטוריה היהודית, בתרבות העברית ובזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית - אך מדינה השייכת באופן שווה לכל אזרחיה, כפי שהובטח במגילת העצמאות. הם רוצים עליונות יהודית. אנחנו רוצים שוויון בפני החוק. הם רוצים ארץ ללא פלסטינים. אנחנו רוצים מדינה המגינה על כל אזרח ועל כל אדם הנתון למרותה.
הגיע הזמן להתעורר ולהכיר בכך שאין דמוקרטיה עם כיבוש. מדינה אינה יכולה לשלוט לצמיתות במיליוני בני אדם ללא זכויות שוות ועדיין לקרוא לעצמה דמוקרטיה. הכיבוש משחית את הצבא, את החוק, את הפוליטיקה שלנו ואת השפה המוסרית שלנו. הוא יוצר את המרחב שבו מתנחלים אלימים הופכים לכלי מדיניות. סיום הכיבוש איננו ויתור לפלסטינים. הוא תנאי הכרחי להצלת ישראל.
כדי לנצח, ישראלים דמוקרטים זקוקים לבהירות מוסרית. מתנחלים אלימים אינם "נוער גבעות". הם שחקנים פוליטיים המשתמשים באלימות כדי להשיג מטרות אידיאולוגיות. כאשר שרים מגינים עליהם, חיילים מגינים עליהם, המשטרה אינה עוצרת אותם והפרקליטות אינה מגישה נגדם כתבי אישום - המדינה הופכת לשותפה לפשע. טרור יהודי הוא טרור. מדינה שאינה מגינה על פלסטינים הנתונים לשליטתה בוגדת לא רק בפלסטינים, אלא בעצמה.
עלינו להגן על פלסטינים, משום שכך אנו מגינים על ישראל. המבחן של הדמוקרטיה הישראלית איננו כיצד המדינה מתייחסת ליהודים בתל אביב. המבחן הוא כיצד היא מתייחסת לפלסטינים בחברון, במסאפר יטא, בבקעת הירדן, בחווארה, בבורין ובדרום הר חברון. אם הצבא שולט בחייהם, המדינה אחראית לביטחונם. אם המדינה מאפשרת למתנחלים להטיל עליהם טרור, הדמוקרטיה כבר נהרסת.
אנחנו זקוקים גם למאבק משפטי מתמשך. כל תקיפת מתנחלים חייבת להיות מתועדת. כל כישלון של הצבא או המשטרה חייב להירשם. כל מאחז בלתי חוקי חייב להיות מאותגר בבית המשפט. כל סעיף תקציבי המממן עבריינות חייב להיחשף. כל בעל תפקיד המאפשר אלימות חייב להיקרא בשמו. צוותים משפטיים, ארגוני זכויות אדם, בכירים לשעבר במערכת הביטחון, עורכי דין, עיתונאים ואזרחים חייבים לעבוד יחד - מדי יום.
אנחנו זקוקים להתארגנות פוליטית. לקיצונים יש מפלגות, רבנים, תנועות נוער, תורמים, ערוצי תקשורת, ישיבות, שרים ואידיאולוגיה ברורה. הפגנות הן הכרחיות, אך אינן מספיקות. מחאה ללא ארגון דועכת. דרושה חזית פוליטית דמוקרטית שמשימתה להציל את ישראל מסמכותנות משיחית. נתניהו הוא חלק מרכזי מן הסכנה, אך הוא איננו כל הסכנה. הסכנה העמוקה יותר היא התנועה האידיאולוגית המבקשת להחליף את ישראל הדמוקרטית במשטר דתי־לאומני.
החזית הזאת חייבת להיות יהודית־ערבית. אין דרך לשמר את הדמוקרטיה הישראלית תוך הדרת 20 אחוז מאזרחי ישראל מן הכוח הפוליטי. האזרחים הערבים אינם אורחים. הם אזרחים. המפלגות הערביות הן מפלגות ישראליות. הקולות הערביים הם קולות ישראליים. כל קואליציה דמוקרטית שמתייחסת לאזרחים הערבים כמי שמחוץ למחנה הפוליטי הלגיטימי כבר מקבלת חלק מן ההיגיון של הקיצונים. הקואליציה הדמוקרטית הבאה חייבת לכלול שותפות יהודית־ערבית אמיתית, כשותפות שוות במיזם אזרחי משותף.
אזרחי ישראל חייבים ללכת למקומות שבהם המדינה נכשלת: ללוות רועים, לסייע לחקלאים פלסטינים להגיע לאדמותיהם, להביא מצלמות, עורכי דין, חברי כנסת, רבנים, דיפלומטים ועיתונאים, ולעמוד בין מתנחלים אלימים לבין משפחות פלסטיניות. נוכחות בלתי אלימה חשובה. עדות חשובה. הגנה חשובה.
עלינו להחזיר לעצמנו את היהדות מידיהם של מי שהפכו אותה לנשק. היהדות איננה רישיון לשלוט בעם אחר. ההיסטוריה היהודית איננה מצדיקה עליונות יהודית. ישראלים דתיים המאמינים בדמוקרטיה ובכבוד האדם חייבים להשמיע קול חזק יותר. מדינה שיש בה רוב יהודי אך מאבדת את נשמתה המוסרית לא תינצל באמצעות עוד דגלים, עוד התנחלויות, עוד נשק או עוד סיסמאות תנ"כיות.
ניצחון בבחירות זה לא מספיק
צה"ל שייך למדינה, לא למתנחלים. חיילים אינם מאבטחים פרטיים של קיצונים אלימים. הצבא חייב להגן על כל אדם הנתון לשליטתו. רמטכ"לים לשעבר, ראשי שב"כ, ראשי מוסד, אלופים ומפקדי משטרה חייבים לומר בפומבי ושוב ושוב: אלימות מתנחלים היא איום אסטרטגי על ישראל.
ועלינו להגן על בחירות חופשיות והוגנות. אסור לאפשר לנתניהו או לכל אדם אחר לדחות אותן, לתמרן אותן, לעוות את תוצאותיהן או ליצור משבר שנועד למנוע מן הציבור להכריע. הבחירות הבאות ב־27 באוקטובר חייבות להיות משאל עם על השאלה אם ישראל נשארת דמוקרטיה. ההגנה על הבחירות מתחילה עכשיו: בהגנה על ועדת הבחירות המרכזית, בהתנגדות לצעדי חירום המנוצלים להישרדות פוליטית, ובחשיפת כל ניסיון לעשות דה־לגיטימציה למצביעים הערבים, למפלגות הערביות או לאופוזיציה הדמוקרטית.
על הממשלה הבאה להציב בראש סדר היום הלאומי שלום עם כל שכנינו, ובראש ובראשונה עם הפלסטינים. השלום חייב להפוך לעיקרון המארגן של המדיניות הישראלית, במסגרת של ביטחון אזורי, פיתוח כלכלי, נורמליזציה, הכרה הדדית ושותפות. ביטחונה ארוך הטווח של ישראל לא יבוא משליטה קבועה בעם אחר. הוא יבוא מסיום הכיבוש ומבניית סדר אזורי שבו פלסטינים וישראלים יוכלו לחיות בחירות ובביטחון.
התנאי האחרון הוא אומץ. ישראלים רבים יודעים מה מתרחש. הם יודעים שסמוטריץ׳ ובעלי בריתו אינם עוד סיעה פוליטית רגילה. הם יודעים שתנועת המתנחלים האלימה משנה את אופייה של המדינה. אבל הם מפחדים - מעימות פנימי, מהאשמות בבגידה, ומהכרה בעומק הסכנה. אין אחדות עם מי שהורסים את הדמוקרטיה מבפנים. אין שלום עם אלימות פוליטית. אין דמוקרטיה בלי התמודדות עם מי שמבקשים לחסל אותה.
אנחנו יכולים לנצח במלחמה הזאת. הקיצונים הם מיעוט. הם חזקים מפני שהם מאורגנים, ומפני שהרוב היה פסיבי. כדי לנצח, ישראלים דמוקרטים חייבים להפוך לתנועה, לא למצב רוח. עלינו להגן על החוק, ועלינו להגן על פלסטינים הנתונים לשליטה ישראלית. שוויון יהודי־ערבי חייב להיות חלק מן הזהות הלאומית שלנו. אסור לאפשר פוליטיזציה של הצבא. עלינו להתייצב למען בתי המשפט, למען יהדות מוסרית, ולמען מגילת העצמאות כיסוד חיינו האזרחיים המשותפים.
זהו מאבק על ישראל שאנחנו עדיין מאמינים שיכולה להתקיים: דמוקרטית, שוויונית, מוסרית ובטוחה, נטועה בתרבות היהודית והעברית, שייכת לכל אזרחיה, מכבדת זכויות אדם אוניברסליות, מסיימת את הכיבוש, וחיה בשלום עם שכניה. המלחמה כבר כאן. השאלה היא אם סוף־סוף נחליט להילחם בה - ולנצח.
התרעות פיקוד העורף