העירו שתאריך הבחירות הוא מכה לליכוד, כי 27 באוקטובר מזכיר את 7 באוקטובר. באמת? ישראלי נבון יכול דווקא לתמוך בליכוד ובנתניהו כשהוא נזכר ב־7 באוקטובר, וזאת בגלל שבוחר כזה מבין שהמצב רציני, אין לו אשליות אוסלו יותר, והומחשו לו הסכנות שמולן אנחנו עומדים. הוא מבין כי זה לא הזמן למשחקים האשלייתיים של עולם השמאל, וגם לא למפלגות חדשות מהניילונים ולהימור על כוכבים חדשים.
הממשלה בראשות נתניהו מילאה את כל הימים שהוקצבו לה. מקרה נדיר בישראל. אנחנו עם מסוכסך ואוהב מדון. אין מדון אהוב עלינו יותר מאשר מדון פוליטי, ואין פירוד השולט בנו כפירוד חברתי. יציבות הממשלה הייתה פיצוי על חמש מערכות בחירות שהיו לפני כן, בזו אחר זו, בתוך שלוש שנים וחצי, מערכות שהוכיחו עד כמה הפוליטיקה הקטנה שלטה ברגשות הישראלים. עכשיו, כשזוועת 7 באוקטובר תמיד מעלינו, אולי תחדור אחריות להצבעה.
השאלה היא כמה מהמצביעים רוצים ממשלת אחדות של המפלגות הציוניות. לדעתי, ממשלה כזאת מבטאת את הרצון המשוקלל של רוב הבוחרים הציונים. כמובן, יש קיצונים שמטעמי בידול חברתי לא ישבו עם ביבי. נכון שיש גם נימוקים עמוקים, וקיימים אנשים שנותר בהם שבב מחלוקת בנושא יישובים יהודיים בארץ ישראל שמעבר לקו הירוק. עדיין יש כאלה שמאבק בהתנחלויות היפות נראה להם חשוב. מדובר במחלוקת גדולה שמקשה על האפשרות לשבת יחד בממשלה שמייצגת ישראלים שתומכים במתנחלים.
אחרי המופע מישהי מהקהל ניגשה לחיים באר ואמרה: "כשדיברת, הזכרת שאנחנו בימי בין המצרים. נכון, מצר הורמוז". רשמתי לפניי את ההברקה המקורית. אחר כך גיליתי שהקשר האסוציאטיבי זוהה גם על ידי המשורר והסופר מירון ח. איזקסון במאמר שכתב לאחרונה. לאור ימי בין המצרים האלה צריך שתתחזק מגמה רציונלית שתניח רגשות רעים בצד, בוודאי את רגש "רק לא ביבי". הישראלים צריכים להבין את חשיבותה של ממשלת אחדות של כל המפלגות הציוניות מתוך אהבה הדדית.
מצד שני, השמאל כבול באזיקונים למפלגות הערביות. רק אם יהיה ביטחון שהמפלגות הציוניות תמיד יגלו אחריות, ויהיה ברור שהן ישבו עם הליכוד וביבי, נגיע למצב המועיל שבו הרוב הציוני מוביל, ולא מסונדל על ידי המפלגות החרדיות או המפלגות הערביות.
התרעות פיקוד העורף