ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה באותו אופן, אך היא נוטה לחזור באותם דפוסים. אחת הטעויות החוזרות של אימפריות ושל ציוויליזציות הייתה האמונה "לנו זה לא יקרה". הן היו משוכנעות שעוצמתן הכלכלית, תרבותן המפוארת או הישגיהן הצבאיים יגנו עליהן לנצח. כמעט תמיד הן גילו את טעותן מאוחר מדי.
למצרים העתיקה חדרו במשך שנים אוכלוסיות זרות, התבססו, צברו כוח, ורק כשהשלטון המרכזי נחלש הפכה החדירה להשתלטות. האימפריה הרומית נשחקה מבפנים, בעוד שבטים שהתקבלו בה כבני ברית, מתיישבים ושכירי חרב הפכו בהדרגה לגורם מעצב במרחב הרומי. הלקח הוא שאימפריות מתקשות לשרוד כשהן מאבדות את הביטחון בזהותן, את השליטה בגבולותיהן ואת היכולת להציב כללים ברורים למי שמצטרף אליהן.
ההבדל בין מערב אירופה ובין חלק ממדינות מזרח אירופה בולט. מדינות כהונגריה ופולין בחרו במדיניות מחמירה כלפי הגירה בלתי מבוקרת, מתוך תפיסה שהזהות הלאומית, התרבותית וההיסטורית היא נכס שיש להגן עליו. אפשר להתווכח עם המדיניות הזו, אך קשה להתעלם מהעובדה שמדינות אלה החלו להתמודד עם האתגר מראש, ולא בדיעבד. מדינות מערב אירופה עדיין יכולות לבחור במסלול אחר, להדק את הפיקוח על גבולותיהן, להבטיח שההגירה מוסדרת, לדרוש מהמצטרפים לקבל את עקרונות שלטון החוק, השוויון והחירויות האזרחיות, ולהשקיע בטיפוח מורשתן.
הסכנה הגדולה ביותר אינה שינוי דמוגרפי כשלעצמו. הסכנה היא אובדן האמון של חברה בערכה. כשתרבות מפסיקה להאמין בכך שמותר לה להגן על עצמה, על שפתה, על מורשתה ועל ערכיה, היא מתחילה להיחלש מבפנים. ההיסטוריה מלמדת שתהליך כזה עשוי להיות איטי, בלתי מורגש כמעט, עד לנקודת האל-חזור שבה מתברר שהשינוי כבר התרחש.
התרעות פיקוד העורף