כבר במשפט השני שברתי את הקרח: סיפור קטן על אושר | מרסל מוסרי

בשנה האחרונה יוצא לי להעביר לא מעט סדנאות כתיבה בבתי הלוחם הפרושים בארץ. הרבה מהן מול “פצועים טריים" או מתמודדי נפש, שרובם קשורים בדרך זו או אחרת לשבת השחורה ההיא באוקטובר 23'.

כבר במשפט השני שלי אני שוברת איתם את הקרח באיזו בדיחה, הומור עצמי (הזכות לבדיחות השחורות שמורה רק להם) או שאני פשוט שואלת את מובילת הקבוצה אם משלמים לי היום או שזה שוטף פלוס שלושים. בלי הומור זה לא יעבוד, את זה הבנתי עוד בילדותי, כשקראתי לגובה הרחב והמאיים מההוצאה לפועל “דוד", ושאלתי אותו אם הוא יכול לקחת לנו גם את מכונת הכביסה כי אמא אומרת שהיא מתחילה להחליד.

ומתישהו הם מתפרקים, כי יש המון חוויות אישיות, וזיכרונות ממי שלא זכו לשבת במעגל, לכתוב ולעבד את שעברו. ויש גם כעס וחרטה ופחד, וכל אלו גם הם מביאים דמעות. ודווקא כשהם בוכים, והמדריכה מרוצה, כי בכי פירושו רגש והחלמה ומזור, דווקא כשהם בוכים, אני נאלמת. כאילו עם בכי אני לא יודעת להתמודד, ולא רק שאני נאלמת, אני גם מתנצלת, אף שלא אני זו שפשעה.

ופתאום, דווקא מבכיים, כשהגיבורים והגיבורות הללו רואים את חוסר האונים שלי (אני מנסה לעבוד על זה), הם מחייכים ושואלים כמעט תמיד, “מה, נבהלת? תשמחי, הרבה זמן לא בכיתי, תהיי שמחה מזה". הנה משפט שרק במדינת ישראל יכול להיאמר.

ואחרי שמשתרר שקט, בקבוקי מים צוננים וממחטות עוברים בין חברי הקבוצה, אני שוב שולחת אותם למשימת כתיבה, ורגע לפני שמתחילים אותה, אני גם זורקת איזו בדיחה, כדי שילכו אליה בחיוך ולא בטעם מר.

ויש משימה שבה מפרטים זיכרון ספציפי, ואף שאני מאפשרת שהזיכרון יהיה מכל חלק בחייהם, כולם הולכים על היום ההוא, באוקטובר. ואנחנו מדברים, ופורקים, והם תמיד מבקשים עוד מפגש, וארגון נכי צה"ל המדהים ובתי הלוחם תמיד מאפשרים את זה, וכך אנחנו מתחילים מסע משותף. והם אף פעם לא יוצאים בלי משימה הביתה, וגם אליה מתלווה איזו בדיחה, ובזכות העובדה שבילינו יחד כמה שעות, אני מרגישה חופשיה, והבדיחה כמעט תמיד על אחד מהקבוצה - זה שלא הסכים לכתוב, זה שפלירטט איתי או זה שרק אכל קרואסונים כל הסדנה.

אבל בבית קורה משהו. הכול מחלחל אליי לאט־לאט, ובמקלחת, רגע לפני שמגיע הלילה, אני מניחה ראשי על אריחי הקרמיקה ונותנת למים לשטוף ממני. לפעמים אני מדמיינת שאלו לא טיפות, אלו דמעות. לעומתם, ממני הבכי לא מצליח לצאת. וגם לפסיכולוגים החינוכיים ברחבי הארץ אני מעבירה סדנאות, וגם לרופאים וגם לאחיות, ועם כל מפגש כזה החיים מעמיסים עליי עוד טונה של כובד ומועקה, אבל יצר ההישרדות שלי למד להתנתק, עוד אז, בימי ההוצאה לפועל והחוסר הגדול.

אבל דבר אחד אני כן לוקחת - את הבחירה בחיים. הרי אפשר לשקוע בעצב, מי יגיד לאדם הלום קרבות ודם לקום מהמיטה, להתקלח, להתלבש, לתדלק את הרכב ולנסוע בפקקים עד בית הלוחם תל אביב, אשדוד או חיפה? אף אחד לא יכול לכפות עליו כלום, הוא את הקושי כבר קיבל, מנה גדושה הוא קיבל. רק הוא יכול לבחור בזה, והם בוחרים, ועושים כן, ומגיעים, וכותבים, ושולחים אליי למשוב. הם בוחרים בחיים. וגם את הטוב אני לוקחת מזה, וכשבא הקושי (והוא בא) אני נזכרת בהם. מוטב שנבחר תמיד בחיים.

בערבו של השבוע שעבר, על גג בניין משרדים בחולון, חגגו יום הולדת לזהבה, בת דוד שלי. לפני שנתיים העברתי ריטריט כתיבה בן יומיים בדרום הארץ, במקום מדהים שנקרא החווה של צביקה. גם זהבה גרושה כמוני, וגם לה יש ילדה, וגם היא מגדלת רוב הזמן לבדה. ובכל זאת התנדבה להגיע לריטריט, לעזור בהפקתו, לקבל את המשתתפים ולבדוק שיש הכל ומכל טוב. ביקשתי לשלם לה, התחננתי, הפצרתי בה, אבל היא סירבה. “העיקר שקיבלתי את הריטריט", אמרה לי. ואף שהיא כותבת כל כך יפה, לא את מילותיה אני זוכרת, רק את כאבי הגב שתקפו אותה באותו הריטריט, וביקשתי שתשב ותנוח ותנשום לרגע. היא סירבה והמשיכה לעבוד.

כמה ימים אחר כך גילו אצלה סרטן שד, ששלח גרורות לגב, שאף מורפיום לא היה יכול להפיג את הכאב מהן. ומאז היא מתמודדת - הקרנות, כימו, כל הטיפולים הנדרשים כדי לצאת מזה, להוציא את ספרה הראשון לאור ולגדל את בתה בשלווה. בשבוע שעבר, על גג בניין מפוצץ בבלונים, קייטרינג, אלכוהול ודי־ג'יי אחד שמשמיע שירים שהיא אוהבת, ארגן חבר טוב שלה (לדעתי הם צריכים להתחתן, מקווה שהם יקראו ויסכימו איתי) מסיבת יום הולדת מדהימה, ובהזמנה כתב “זהבה בוחרת בחיים".

וכך היא עמדה ורקדה במרכז המעגל, לבושה בשמלה לבנה, את ראשה עטפה מטפחת משי יפה ועל פניה חיוך שלא הסגיר שבבוקר התעוררה כאובה וקיבלה ארבעה עירויים כדי להגיע למסיבה. המעגל הזה לא נפתח, יותר משרצינו לעטוף אותה, רצינו לקבל קצת מחדוות החיים ותורת הלחימה השזורות שתיהן באישה היפה הזו. ובחרת בחיים.

ויש גם בחירות קטנות בחיים. כמו הקצב החתיך באחד מהסניפים של הסופר הגדול. גפן אוהבת סינטה, אבל אין לי בשביל מה לקחת כמות גדולה ולהקפיא, אז בכל פעם שהוא רואה אותי, אף שעוברים שם עשרות אלפי לקוחות, כבר מתחיל במלאכת החיתוך וחותך לי שלוש חתיכות אדומות, דקות ויפות.

ופעם אחת יצא לנו לשוחח, וסיפר לי כמה הוא מרוויח, וכמה שולח הביתה, לאמו, שהתעקשה להישאר ברוסיה, וכמה בערך הוא משלם עבור שכירות, קניות וכו', ומחישוב קל הבנתי שעודף לא נשאר לו, והעובדה שאני רואה אותו בכל פעם שאני מגיעה, ולא משנה אם זה בוקר או ערב, מעידה על כך שהוא עובד במשמרות כפולות, ככה שעודף לא יהיה, אבל גם החוסר לא יבוא אל פתחו. והשבוע, כששוב קניתי לגפן כמה חתיכות סינטה, ראיתי אותו שומר עוד שלוש חתיכות בצד.

ועכשיו, כשאני כותבת לכם, ועל הגז מיטגן הצ'יפס של גפן, שבעוד מספר דקות אלך להביא מהקייטנה, והוצאתי את הסינטות כדי שיהיו בטמפרטורה נורמלית, והבית נקי, ותקווה הפודלית ומנש הפאג הסיני עומדים ובוהים בי, מקווים גם הם שאזרוק להם משהו, לשם חדוות האכילה והחיים. ברגע הזה אני מבינה שאני לא רק כותבת על אנשים שבוחרים בחיים ומחכה ליום שאבחר גם אני בחיים. אני חיה אותם, לא לצידם, אלא ממש בתוכם, ובמשקפי תלת־ממד דולה מהם את הרגעים הטובים, הפחות, המשמחים ואלו המכניסים רוח למפרשיי.