צדק לקרול | רון מיברג

על השאלה הראשונה שהונחה בפני חבר המושבעים בתביעה שהגישה אי. ג'ין קרול נגד דונלד טראמפ, האם קרול הוכיחה שטראמפ אנס אותה, השיבו המושבעים “לא". על השאלה האם קרול הוכיחה שטראמפ תקף אותה מינית, ענו המושבעים “כן". האם הוכיחה קרול שיצאה נפגעת מתקיפתו של טראמפ? “כן". חוץ מלאו אחד גבהה ערימת ההן; טראמפ הוציא את דיבתה, הוא נהג בה בגסות, הוא שיקר ופעל בזדון.

קרול ועורכי הדין שלה סתרו הנחה משפטית מקובלת; לא כל האנשים מגיבים באופן אחיד לטראומה; הם מגיבים באורח שונה ולא צפוי, בדיוק כפי שאנשים מתנהגים. קרול סירבה לדקלם את התסריט השגור שהוגש לה. במהלך עדותה היא הייתה כנה בפרטים שזכרה מהתקיפה ובמה שלא. היא דיברה בגילוי לב על הבושה שחשה אחרי המעשה. היא הודתה שאחת הסיבות שגרמו לה להתלוות לחדר ההלבשה בברגדוף־גודמן, הייתה תקוותה שתצליח לשכנע את טראמפ למדוד לנז'רי. טראמפ בקומבינזון, חשבה קרול, זה סיפור נהדר. צריך להכיר את קרול כדי להבין שכעיתונאית הרעיון הדליק אותה. היא העידה שכאשר הצמיד אותה טראמפ בגבה לקיר, היא צחקה בתגובה. זה היה בלתי נתפס בעיניה. לא אמיתי. אונס בעיניה הוא עבירה מתמשכת: רגע אחד של אלימות מינית שחלחל לחיי האהבה שלה, לחייה המקצועיים, למוניטין שלה. קרול הציגה את ייחודה כאישה כמסד קריטי ליושרתה ולעדותה.

במהלך המשפט ניסה טראמפ לעשות את שהוא עושה לכל מי שמעיזים להזמין אותו לדו־קרב של עובדות: הוא ממסגר אותם באפיקים העומדים לרשותו, כשקרנים מדופלמים; מה שהם טוענים נגדו הוא שטני, מגמתי וראוי לכל גנאי. זאת תגובת רפלקס אפקטיבית בחיים הפוליטיים, אבל היא מתרסקת בהליך משפטי. על כל השמצה נגדה וניסיון להכפיש אותה, הגיבה קרול באצילות ואנושיות.

ג'ו טאקופינה, עורך דינו של טראמפ, הפך לעג למופע אומנותי. מדוע לא פנית למשטרה אחרי ההתקפה? הוא שאל. למה לא סיפרת על ההתקפה בפומבי? למה לא צעקת? טאקופינה גרם לקרול לבכות. הוא היה מגעיל כמו מרשו. הוא ניסה להשתמש בתפיסת עולמה נגדה. היא לא פנתה למשטרה, מכיוון שהיא לא פנתה למשטרה, השיבה קרול. היא לא צעקה “משום שאני לא צעקנית". ההתנהגות שעמדה למשפט לא הייתה שלה, ציינה קרול, אלא של טראמפ; “הוא אנס אותי", אמרה, “אם צעקתי ואם לא". אלינה האבה, עורכת הדין של טראמפ, אמרה: “אני שונאת לשאול את זה, אבל עם כמה גברים בערך שכבת? שמונה? את יכולה למנות אותם?". והאבה המשיכה: “אם היית מוטרדת מהעובדה ששמך ייגרר בבוץ, למה בחרת לתבוע את דונלד טראמפ?". קרול הסירה את משקפיה וענתה: “מכיוון שהוא קרא לי שקרנית. זה משהו שאיני יכולה להשאיר על כנו".

קרול עשתה יותר מאשר להעמיד דברים על דיוקם. היא כתבה על טראמפ בערוצים שעמדו לרשותה; היא תיארה את המושבעים כפי שראתה אותם: “חלקם חובשים מסיכות, כולם מתוחים, ואין כל דרך לדעת אם הם אוהבים או שונאים את טראמפ. האם יספרו לנכדיהם שהם ראו מקרוב את האשמאי הזקן, עם עניבת הטווס הכחולה שלו מזדקרת מחולצתו ושערו מפותל על מצחו כמו בטי דיוויס, מרים את יד ימין הקטנה שלו ונשבע לומר אמת". “כאשר עורכת הדין שלי נעמדה והביעה התנגדות, אלינה האבה חייכה לעבר המושבעים כמו טיפאני הדיש בטיול בצופים, פנתה לשופט קפלן ושאלה ‘מדוע היא מתנגדת?', כבודו השיב לה: ‘זאת לא בחינת ההסמכה שלי, שבי בבקשה'".

אחרי שטראמפ תקף אותה, עשתה קרול מה שמקובל לעשות; היא התקשרה לחברות קרובות שלה: הסופרת ליזה בירנבך והמגישה הטלוויזיונית קאתי מרטין. בירנבך המליצה לה ללכת למשטרה. מרטין הזהירה אותה שטראמפ חזק מדי מכדי להאשים אותו בפשע, במיוחד בניו יורק, שבה יש לשליטי יקום כטראמפ מהלכים בבתי משפט, במשטרה ובתקשורת. קרול השאירה את האירוע מאחוריה. כבחורה צעירה היא נבחרה למעודדת השנה באמריקה; היא למדה להתעלם מגברים עם אצבעות דביקות. היא לקחה אל־אס־די עם הנטר תומפסון; היא שכנעה את פראן לייבוביץ' העירונית לצאת לקמפינג; היא הפליגה בספינת משא לטנג'יר; חצתה ברגל את כל פפואה גינאה החדשה; בשנות ה־70 היא גרה באפסטייט ניו יורק בבקתה, עם רובה, כלב וספרים.

קרול אמרה במשפט שהיא שייכת ל"דור השותק". היא גדלה במנטליות שבה חינכו אותה שהתנהגות נצלנית של הזולת היא בושה שעליה לקבל. אחת מעוולות החיים שהן רבות מכדי לספור אותן. עורכי הדין שלה, חבריה ונשים אחרות שהתלוננו על טראמפ, העידו על מעשה דוחה, מלוכלך, מסובך, אינטימי ומאוד אנושי. והמושבעים האמינו לה. הם האמינו לה פה אחד. האישה שסירבה להיות קורבן מושלם לא קיבלה פסק דין מושלם. טראמפ זוכה מאונס, אבל הוא חייב לה 5 מיליון דולר. שלוש ערכאות משפטיות דחו את ערעורו. החוב עומד. קרול עדיין לא ראתה סנט. הנשיא שהשיא למשפחתו ולו 2 מיליארד דולר בתעלולי קריפטו; שווה ערך כספי ליריות בשדרה החמישית משום שלאף אחד לא אכפת. את הפיצויים, יש להניח, תיאלץ קרול לחלץ מידו הקטנה ואצבעותיו הקפוצות בצפדון מוות.

“בזמן שישנתי", אמרה קרול, “הופיע טראמפ ב'חוג בית' ב־CNN והצחיק את הנוכחים בבדיחות על תקיפה מינית וחזר על כל פרט שחבר המושבעים פסק בבית המשפט, שהקנס על הדיבור הקלוקל הזה יעלה לו 5 מיליון דולר. כשהתעוררתי, תבעתי אותו שוב".

“מכיוון שטראמפ אינו מעוניין בחוק", טענה קפלן, “וגם לא באמת, הוא מעוניין מאוד בכסף". המושבעים פסקו שטראמפ חייב לקרול 83.3 מיליון דולר, סכום שכולל פיצוי על הנזקים וקנס. בתגובה העלה טראמפ 40 פוסטים על קרול ביום אחד. באותה הזדמנות הוא העליב את מי שהיו בעיניו במחנה הדמיוני של קרול: השופט קפלן, עו"ד קפלן, מדינת ניו יורק, ג'ו ביידן והדמוקרטים.

בספרה “Not My Type", שכותרת המשנה שלו היא “אישה אחת נגד נשיא", מונה אי. ג'ין קרול 21 נבלים. היא התחילה ללקט אותם באוקטובר 2017, ביום שבו ג'ודי קנטור ומייגן טוהי הטילו פצצת סירחון על הארווי וויינשטיין ב"ניו יורק טיימס". קרול שקלה לכלול ברשימה את מט לואר, ביל או'ריילי ואת הצבוע המתחסד צ'רלי רוז, כולם אנשי טלוויזיה, אחרי ש־MeToo עשתה בהם שמות, אבל החליטה בשלילה.

ריכוז המידע הנגיש ביותר על אי. ג'ין קרול הוא סרט תיעודי בשם “Ask E. Jean". ביימה אותו אייווי מירופול ב־2025. מירופול היא נכדתם של אתל ויוליוס רוזנברג, שהוצאו להורג בכיסא חשמלי באשמה שמסרו סודות אטום לסובייטים. במהלך השנים הוכחשה אשמתם והוכחה חפותם וחוזר חלילה. השורה התחתונה: יוליוס מסר סודות ואתל ידעה על מעשיו. הם לא היו חפים מפשע, אבל לא הגיע להם עונש מוות. שני בניהם אומצו על ידי הזוג מירופול, ואייווי היא נכדה של אתל ויוליוס. מירופול חיזרה זמן רב אחרי קרול במאמץ לשכנע אותה להסכים לסרט עליה. למרות ההיבט הפומבי של חייה בגלל המשפט, שמרה קרול על פרטיותה החלקית. מירופול לא הרפתה עד שקרול הסכימה.