קשה להבין את ההיגיון הפוליטי שבבחירה הזאת להתעקש על עוד חודש, ולאחרונה עוד שבוע.
זו סיסמה שמזקקת את השאלה המרכזית של מערכת הבחירות.
ברוב הדמוקרטיות, מנהיגים הנושאים באחריות לאסון לאומי מבינים שלצד האחריות המשפטית קיימת גם אחריות ציבורית ומוסרית. נתניהו בחר בדרך אחרת. מאז 7 באוקטובר הוא לא קיבל אחריות אישית של ממש. הוא התנגד להקמת ועדת חקירה ממלכתית, דחה כל ניסיון לברר את חלקו במחדל, והתמקד בראש ובראשונה בשימור הקואליציה שלו.
במקביל, התארכה שורת המערכות הצבאיות. רבות מהן היו מוצדקות ואף הכרחיות בראשיתן, אך בעיני מבקרים רבים – ובהם גם אנשי ביטחון בכירים – הן נמשכו הרבה מעבר לנדרש מבחינה אסטרטגית, כאשר התוצאה הפוליטית הייתה דחיית הבחירות והארכת חיי הממשלה, מול הישגים שוליים בשטח ואובדן עצום של חיי אדם. אבל מה? הקואליציה נשמרה.
באותה עת עודדה סביבת נתניהו הפצה של תיאוריות קונספירציה חסרות תקדים. פעילים המזוהים עמו הציגו שוב ושוב את השב”כ כאילו היה חלק ממזימה פוליטית נגד ראש הממשלה, ואף רמזו שהוא אפשר במכוון את מתקפת חמאס כדי להביא להפלתו. במדינה מתוקנת, טענות כאלה היו נעלמות בתוך שעות. בישראל של נתניהו הכול כולל הכול הולך - אם זה משרת את המלך.
במקביל, נמשכה מגמת הפיכת מוסדות המדינה לאישיים יותר ופחות ממלכתיים. המאבקים סביב מינוי ראשי מערכות הביטחון אינם עוסקים עוד רק בשאלת הכשירות, אלא גם בשאלת הנאמנות האישית לראש הממשלה. קיים חשש, לא בלתי מבוסס, שמוסדות שאמורים לשרת את המדינה ייתפסו כמי שמשרתים את העומד בראשה.
גם בתחום הקואליציוני התמונה דומה. ההסכמים האחרונים עם המפלגות החרדיות ממחישים שוב עד כמה נתניהו מוכן לשלם מכספי הציבור כדי להאריך את חיי ממשלתו. עשרות מיליארדי שקלים מועברים במסגרת עסקאות פוליטיות, בעוד סוגיות היסוד – שירות צבאי, לימודי ליבה, השתתפות בשוק העבודה – נותרות בלתי פתורות. במקום מדיניות ארוכת טווח מתקבל הרושם של מכירת חיסול של כספי הציבור לטובת הישרדות פוליטית.
השבוע אנו חוזים בביזיון מסמר שיער עם חוקי ההשתמטות. אין מילים – מלבד שתיים: לֶךְ-לְךָ.
עבור הציבור הדתי והמסורתי, פרשת השבוע אינה פרט טכני בלוח השנה. היא חלק מהשגרה הרוחנית. דווקא בשבוע שבו יתבקשו להכריע מי ינהיג את המדינה, הם ישמעו שוב ושוב את המילים "לֶךְ-לְךָ". יהיה קשה שלא לקשור אותן למציאות הפוליטית. הם יצטרכו לשאול את עצמם לא רק אם נתניהו מנהיג מוכשר, אלא אם ראוי להמשיך להעניק גיבוי למנהיגות שרבים כל כך רואים בה כמי שוויתרה על אחריות, על ממלכתיות ועל גבולות המוסר הפוליטי. ויתרה בחדווה – באנרגיה שאין כדוגמתה.
אלמלא התעקשה הממשלה להיאחז בכל יום נוסף של כהונתה, הבחירות היו מתקיימות בשבוע אחר, תחת פרשה אחרת, בלי המטען הסמלי הזה.
אולי סקרים פנימיים שכנעו אותו שכל שבוע נוסף עשוי לשנות את התוצאה. אולי אילוצי הקואליציה לא הותירו ברירה. ברור שנתניהו כן הבין את הבעיה בשלב מסוים, אבל לא הצליח לתמרן את החרדים.
ואולי פשוט מדובר בביטוי נוסף של הרצון הפתולוגי להישאר בשלטון עוד יום, ועוד רגע. להיאחז בציפורניים בפרה החולבת. אם אכן כך, ההתעקשות הזאת עשויה ללמד דווקא על חולשה. מנהיג המשוכנע שינצח אינו נוהג להיאבק על כל יום נוסף לפני שהוא פוגש את הבוחר. מי שמריח הפסד (כמו בברור שקרה לרב יוסף של ש"ס) עשוי לנהוג בדיוק כך. כי שום דבר טוב לא מאיים עליו ב-28 באוקטובר.
ואם השבוע הנוסף נועד רק כדי לדחות מעט את רגע הדין הציבורי, ואולי לקמבן עוד נסיעה אחרונה לבן ולרעיה, גם זה יהיה שווה כדי לקבל את סיסמת הבחירות המושלמת. בשבעה (ועוד עשרים) באוקטובר, מר נתניהו, לֶךְ-לְךָ.
התרעות פיקוד העורף