בהיסטוריה של יחסי החוץ אין כמעט ברית שנבחנת ללא הפסקה כמו הברית בין ישראל לארצות הברית. מאז הקמת מדינת ישראל ידעה השותפות בין שתי המדינות תקופות של התקרבות לצד ימים של מחלוקת, אך פעם אחר פעם התברר כי מתחת למחלוקות קיים בסיס עמוק של אינטרסים משותפים. דווקא בתקופה שבה השיח הציבורי נוטה להעצים משברים ולהציג כל אי־הסכמה כנקודת מפנה היסטורית, חשוב לבחון את המציאות בקור רוח ולהבחין בין אתגרים אמיתיים ובין תחזיות מוגזמות.
הטעות המרכזית בדיון היא ההנחה שיחסי החוץ של ארצות הברית נקבעים בעיקר על פי מצב הרוח בציבור האמריקאי או על פי מגמות זמניות ברשתות החברתיות. בפועל, מדיניות הממשל האמריקאי מעוצבת במערכת מורכבת של אינטרסים לאומיים, הערכות מודיעין, שיקולי ביטחון ומאזני כוח עולמיים. הנשיא, הקונגרס, הפנטגון וקהילת המודיעין הם הגורמים המרכזיים בקבלת ההחלטות – ולא סקרי דעת הקהל.
מבחינת המערכת האמריקאית, ישראל נותרה נכס אסטרטגי משמעותי. שיתוף הפעולה המודיעיני, פיתוח מערכות הגנה מתקדמות, הניסיון הישראלי בהתמודדות עם טרור ועם ארגונים הנתמכים בידי איראן, הקשרים הטכנולוגיים והכלכליים העמוקים – כל אלה מעניקים לארצות הברית יתרונות ממשיים במזרח התיכון.
ההיסטוריה מלמדת שגם נשיאים שלא היו מזוהים כאוהדים מושבעים של ישראל קיבלו החלטות שחיזקו את הברית כשהאינטרס האמריקאי הצדיק זאת. ניקסון, למשל, לא נחשב לתומך אידיאולוגי מובהק בישראל, אך במלחמת יום הכיפורים הורה על הרכבת האווירית שהעבירה לישראל ציוד צבאי. קרטר, על אף מחלוקותיו עם ממשלת ישראל, השקיע מאמצים אדירים בהשגת הסכם השלום בין ישראל למצרים משום שראה בו הישג אסטרטגי אמריקאי. אובמה, שניהל עימותים חריפים עם ממשלת נתניהו, חתם על הסכם הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בתולדות היחסים בין המדינות.
קיים הבדל משמעותי בין התנהלות במערכת בחירות ובין אחריות שלטונית. מועמדים לנשיאות יכולים לאמץ עמדות שמטרתן משיכת קהלים מסוימים, אך נשיאים מכהנים נדרשים להתמודד עם המציאות המורכבת של העולם. כשהם מקבלים גישה מלאה למידע הביטחוני ולשיקולים האסטרטגיים, רובם מגיעים למסקנה שישראל היא שותפה חשובה.
אין פירוש הדבר שישראל יכולה להתעלם מהשינויים המתרחשים בארצות הברית. הירידה בתמיכה בקרב צעירים, הביקורת בקמפוסים והוויכוח בתוך המפלגות האמריקאיות הם תהליכים אמיתיים. ישראל תצטרך להשקיע יותר בהסברה, בהידברות עם הדור הצעיר ובהצגת תרומתה לשותפות האמריקאית.
עם זאת, חשוב להבחין בין ביקורת ובין ניתוק. חלק גדול מאנשי הציבור האמריקאים שמבקרים את מדיניות ממשלת ישראל ממשיכים לתמוך בזכות ישראל להתקיים, בביטחונה ובשמירת יתרונה הצבאי. חילוקי דעות בין בעלות ברית אינם בהכרח סימן להתפרקות הברית. לעיתים הם ביטוי טבעי ליחסים בין מדינות דמוקרטיות בעלות אינטרסים משותפים.
העתיד צפוי להביא פחות תמיכה אוטומטית, יותר ויכוחים פומביים ודרישות אמריקאיות גוברות. אך כל עוד ישראל וארצות הברית חולקות אינטרסים אסטרטגיים מרכזיים - ובמרכזם היציבות האזורית, המאבק בטרור וההתמודדות עם איומים משותפים – קשה לראות תרחיש שבו ארצות הברית מוותרת על הקשר עם ישראל.
הברית בין שתי המדינות אינה חסינה מפני שינויים, אך גם אינה שברירית כפי שטוענים לעיתים מבקריה. האתגר האמיתי אינו למנוע כל מחלוקת – דבר שאינו אפשרי ביחסים בין מדינות עצמאיות – אלא לדעת לנהל את המחלוקות, לחזק את האמון ולשמר את השותפות גם בעידן של תמורות פוליטיות מהירות.
התרעות פיקוד העורף