אז זהו, שלא עוד. פה ושם עוד אפשר למצוא חברי כנסת שמכבדים את יריביהם הפוליטיים, אבל בשבוע האחרון, כל מי שהסתובב במשכן הכנסת או צפה בשידורים לא יכול היה להתחמק מהתחושה הקשה: המסכות הוסרו, המשחק נגמר, והשנאה היא כבר מזמן לא הצגה. היא אמיתית, היא אישית, והיא מחלחלת עמוק.
מליאת הכנסת והוועדות נראו השבוע כמו זירת בוץ חסרת רסן. דוגמה בולטת היא הדיון וההצבעה על החוק להפסקת מעצר עריקים חרדים, אבל המהות היא הרבה מעבר לחוק כזה או אחר.
זו לא הייתה מחלוקת אידיאולוגית לגיטימית. זו הייתה קטטה מכוערת, נטולת כבוד מינימלי, שבה כל צד רואה בשני אויב קיומי ולא שותף לניהול המדינה.
התהליך הזה לא נולד היום. הוא התחיל בקול תרועה רמה בינואר 2023, עם הצגת הרפורמה המשפטית, והמשיך עם המחאות, חסימות כבישים ואיומי הסרבנות, שקרעו את החברה הישראלית לגזרים. באותם ימים נדמה היה שהגענו לתחתית החבית.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. האסון הלאומי הנורא כפה על המערכת הפוליטית פסק זמן מאולץ. פתאום כולם דיברו על "ביחד ננצח", על שותפות גורל ועל צניעות. אבל הזיכרון הפוליטי קצר, והאגו ארוך. כעת, נראה שהפוליטיקאים שלנו פשוט לחצו על כפתור ה-Play והמשיכו בדיוק מהנקודה שבה הם נעצרו ערב האסון, כאילו לא עברנו כמעט שלוש שנים של מלחמה, שכול וטראומה לאומית.
הרגע המטלטל ביותר של השבוע לא התרחש בעימות בין חברי הכנסת, אלא דווקא כשנאלצו להביט במראה שהציבו להם אלו שמשלמים את המחיר האמיתי של מחדליהם. בדיוני הוועדות ובמליאה נכחו לוחמים הלומי קרב. הם ישבו שם, הקשיבו לצרחות, לגידופים ולקטנוניות, ולא יכלו לשתוק עוד.
אחד הלוחמים התפרץ בכאב עצום וזעק לעבר נבחרי הציבור: "אתם צורחים פה כמו חבורה של ילדות שנתנו להן מיקרופונים! מי דואג למי יותר? תגידו, מה נסגר איתכם?! איך אתם מנהלים מדינה ככה?!"
באותו רגע, משהו מדהים קרה בוועדה. חברי הכנסת - מימין ומשמאל - נאלמו דום. לרגע אחד, קצר וכמעט בלתי נתפס של כדקה, הם השפילו את ראשיהם מבושה. האמת הפשוטה והכואבת של הלוחם פגעה להם ישר בבטן הרכה.
אבל הבושה הזו לא החזיקה מעמד יותר משישים שניות. דקה לאחר מכן, כאילו מדובר היה בהפרעה קלה בלוח השידורים, המיקרופונים נפתחו שוב, הטונים עלו, והוויכוחים הפוליטיים הזולים חזרו לנהל את האירוע. הפוליטיקה שוב הוזרקה בכוח למקומות שבהם היא הייתה אמורה להתפוגג מפני הקדושה והכאב.
נבחרי הציבור חייבים לזכור תפקיד פשוט אחד: הם מייצגים אותנו. את כולנו. כשהם צורחים, מסיתים ומבטלים זה את זה, הם קורעים את הרקמה העדינה שעוד נותרה כאן. משהו בהתנהלות של נבחרי הציבור שלנו חייב להשתנות, ומהר - לפני שהבית הזה יתפרק עלינו מבפנים, ויפסיק לייצג את העם ולהיות רלוונטי.
התרעות פיקוד העורף