לאורך הדורות לא הייתה סתירה בין לימוד תורה לבין עבודה, אלא דווקא היה שילוב ביניהם. ההלכה היהודית חייבה את האב ללמד את בנו מקצוע כחלק בלתי נפרד מחובותיו של הורה לבנו. בתלמוד, במסכת קידושין, נאמר בפירוש שאב חייב ללמד את בנו תורה, להשיאו אישה וללמדו אומנות. חז"ל אף הוסיפו "כל שאינו מלמד את בנו אומנות - כאילו מלמדו ליסטות".
הדברים אינם שוליים. הם מבטאים תפיסה שלפיה תורה ללא יכולת להתפרנס בכבוד עלולה להביא לתוצאות קשות. כל גדולי ישראל לאורך הדורות עסקו במלאכה: משה רבנו היה רועה צאן, דוד המלך היה רועה ולוחם, הנביא עמוס היה בוקר וחקלאי, והלל הזקן היה חוטב עצים. חז"ל מספרים על רבי יהושע שהיה נפח ועל אבא אומנא שהיה רופא, וכולנו זוכרים את הרמב"ם שהיה רופא. העבודה מעולם לא נתפסה כפגיעה בתורה, אלא כחלק מחיים יהודיים שלמים.
כך התנהלו החיים גם בקהילות היהודיות שבעיירות באירופה, משם שורשיהם של חלק מהחרדים. לכל יהודי היה מקצוע: חייט, קצב, שוחט, נפח, ויעידו על כך שמות המשפחה שאיתם עלו ארצה: שניידר, פליישר, שכטר ושמידט בהתאמה. זה המצב גם כיום בקרב הקהילה החרדית באירופה ובארצות הברית. רובם עובדים, מפרנסים את משפחותיהם, משלמים מיסים למדינה ואינם מתקיימים מתקציבי המדינה בהיקפים המוכרים בישראל, ולמרות זאת מצליחים יפה לשלב לימודי תורה עם חיי עבודה - לטובתם ולטובת החברה.
דווקא משום כך קשה להבין כיצד נוצר בישראל הפער בין המסורת היהודית לבין המציאות שמבקשת לעגן חוקים המעודדים הימנעות מעבודה ומשירות צבאי עבור ציבור גדול.
בהקשר זה ראויים להישמע דבריו של הרב ירמי סטביסקי, הלקוחים מתוך התלמוד: "התורה יכולה להיות סם חיים והיא יכולה להיות גם סם מוות". כאשר התורה מחברת את האדם לעבודה, לאחריות על ילדיו, לתרומה לבניין החברה והגנה על גבולות המדינה - היא סם החיים; כאשר משתמשים בה כדי להעמיק תלות, לפטור מחובות אזרחיות ולריחוק מהחברה - היא הופכת להיפוכו. חוק נלוז זה והערפל שמסביבו יחזקו את המסגרות החרדיות ויעמיקו את הקביעה "נמות ולא נתגייס".
אם מצב זה יימשך, חלילה, עתידנו יתערער והתורה שמכובדת על כולנו, חרדים, דתיים וחילוניים כאחד, תושפל לרמות של גועל פוליטי ושל כוח, כסף, שליטה וכבוד.
התרעות פיקוד העורף