אני זוכר את זה היטב, את תחושת התסכול ואת הצעדות הארוכות שצעדתי מהבית של אהוד ושל עידו ושל דניאל ושל דרור אל ביתי. אני זוכר את קצב ההליכה המהיר ואת דפיקות הלב כשפתחתי את דלת הבית ולא ידעתי אם זה כבר אחרי שבע או לא. “מבחינתך השעה שבע היא שעה קדושה", כך הוסבר לי, “ובשעה הזו אתה צריך להיות בבית".
זה מלווה את כל זיכרונות ילדותי ונעוריי. אני זוכר את עצמי בתור ילד בן 8 מרים את הראש לכיוון שעון הקיר בבית של חברי אהוד ומתאכזב לגלות שכבר רבע לשבע. ואני זוכר איך מאוחר יותר, כשכבר היה לי שעון יד משלי (תוצרת קסיו), כל יציאה מהבית לחברים לוותה באין־ספור מבטים חוששים לכיוון הצג הדיגיטלי הקטן על זרועי.
במשך שנים רבות הרגשתי שהשעה היא האויב הכי גדול שלי וחיי התנהלו במין מרדף בלתי נגמר אחר הזמן. נכון יותר, מרדף בלתי נגמר אחר הזמן שנשאר לי עד לשעה שבע - שהייתה השעה הרשמית של ארוחת הערב המשפחתית.
בבית שבו גדלתי הושם דגש מיוחד על העיקרון ש"בערב המשפחה צריכה לשבת ביחד ולאכול". ואני זוכר כמה קינאתי בחבריי אשר ההתנהלות בביתם הזכירה בופה חופשי שפתוח 24 שעות. “זה חשוב הרבה יותר ממה שנראה לך", נאמר לי בכל פעם שניסיתי לחמוק מחובת ההשתתפות בארוחת הערב לטובת המשך הבילוי עם חבריי.
בדיעבד אינני זוכר פעם אחת שהצלחתי לחמוק מהחובה הזו. וזאת אף שבתור ילד ונער הייתי מניפולטור מצטיין, אני אפילו מרשה לעצמי להגיד שהייתי סוג של עילוי בתחום. לא משנה מה אמרתי ואיזה טריק ניסיתי לשלוף, תמיד זה הסתכם במשפט אחד שעליו לא היה אפשר לערער: “ככה זה, משפחה צריכה לאכול ביחד".
זה בדיוק מה שאומרים גם בכל קופות החולים ובמיטב הסקרים. לארוחה המשפחתית חשיבות עצומה, מסבירים לך בכל מקום, שכן זוהי הזדמנות של ההורה להוות מודל לאכילה בריאה ולפתח מיומנויות חברתיות.
אני אוכל את כל הדברים הלא נכונים בשעות הלא נכונות ובמקומות הלא נכונים. בדרך כלל אני כמעט לא אוכל במהלך היום - את רוב האוכל שאני מכניס לגוף אני שואב בלילה, על המיטה. זה הכי נורא, הרי ידוע שבלילה הגוף לא מעכל את האוכל כמו שצריך. אני יודע את זה וממשיך לאכול בלילה.
אבל זה לא רק זה. כבר כתבתי על התקופה הקשה שבה אנחנו נמצאים - תקופה קולינרית שבה כולם שפים פוטנציאליים שרואים אספרגוס וחומרי גלם בכל מקום. כולם מדברים על מנות פתיחה וירקות מאודים, ואילו אני לבד בעולם הקטן שלי שבו אני בקושי מצליח להכין אורז בלי לשרוף אותו.
מיטב חבריי מדברים ביניהם על הסביצ׳ה שהכינו אתמול ועל הראמן שהם זוממים להכין בשבוע הבא, ואני עדיין תקוע באתר ״מתכונים בעשר דקות״, ולאן שאני הולך אני רואה אותם, את השפים מטעם עצמם שנוגעים בירקות בסופר בחושניות ומלטפים אותם ברכות ולוחשים להם ״בואו איתי למטבח״, את הזוגות שהכירו בחוג לבישול אסייתי והתחילו ללוש ביחד בצק ואהבה, את הלוחשים לגמבה ולפטרוזיליה, ורק אני לבד, קלטת VHS בעולם דיגיטלי, איש לא מצליח להבין אותי, את מה שאני מנסה לשדר.
זב ומצורע אני מסתובב בעולם קולינרי אכזר, מסתגר בחדר עם מילקי בלילה ומרגיש שעשיתי משהו רע. נכון, מבחינה בריאותית אני מטרד סביבתי, ומבחינה קולינרית אני פושע שגזר דינו תלייה, אבל אני מרגיש בסדר עם זה. האמת היא שאני מתיישר עם העולם בכל כך הרבה דברים, מציית למה שהחיים עצמם דורשים ממני, מעביר את ימיי בין הפרוצדורות הנדרשות וממלא טפסים ומשלם דוחות בזמן, אז בהרגלי האכילה ובפילוסופיית הבישול אני מרשה לעצמי להיות אני עצמי במאה אחוז וללכת על מה שנראה לי אותנטי ביותר.
אני נזכר בארוחות המשפחתיות המסודרות שעיצבו את ילדותי ואני מביט על ילדיי כעת, אוכלים כשמזדמן להם, מחממים מה שיש, ואני חושב שהם יהיו בסדר. מקסימום הם יוסיפו את זה כסעיף בסט הטענות הכולל כלפיי שיהיה להם כשיגדלו ויישבו על ספת הפסיכולוג.
התרעות פיקוד העורף