היציאה ממוזיאון הפראדו לא צריך לפסוע יותר מחמש דקות אל כיכר חזוס (או בפשטות "ישו" אם תרצו, בעצם גם אם לא), שם, בבית מספר 7, שוכנת "סרווסריה סרוונטס", על שם המחבר הנודע של "דון קישוט", אחד הרומנים האפיים הגדולים של כל הזמנים.
לידיעת שומרי הכשרות: אומנם תצטרכו לבחור את המנות שלכם בפינצטה, אבל יש. למשל סלט הבית שאינו אלא פלחי עגבניות, פלפל אדום בתחמיץ, אנשובים טריים, טונה וזיתים ירוקים. כמה פשוט, ככה מושלם. יש גם "טורטייה דה פטאטאס" מושלמת, גבינות נהדרות ועוד. אפילו צלוחית זיתים מגולענים וממולאים באנשובי וגמבה היא חגיגה.
הגביע העולמי בכדורגל הוא נקודה טובה לאבחן את אחת התמורות החשובות שהתחוללו אצלי בשנים האחרונות ביחס לחו"ל: אני כבר לא אנגלופיל.
התאהבתי באנגלים יותר מ-15 שנים קודם לכן, אחרי שחלקתי דירה בסידני, אוסטרליה, עם שותפים אנגלים. זה היה אחרי סיבוב בן כמה חודשים מסביב לעולם, שבמהלכו התחברתי בעיקר עם האנשים בעלי המבטא המושלם ההוא. גיחות ללונדון היו הנסיעות המועדפות עליי באותם הימים, ושנים שבהן החזקתי מינוי למשחקי מנצ'סטר יונייטד חיברו אותי לא רק ללונדון האופנתית אלא גם להוויה ה"מנקונית" (של ילידי מנצ'סטר).
בשנים האחרונות זה כבר לא זה. כלומר התשוקה לניצחונות של מנצ'סטר יונייטד ונבחרת אנגליה עודנה בוערת בקרבי, אבל העשור האחרון הוא התקופה הלטינית בחיי: ספרד, פורטוגל ואיטליה הפכו למוקדי המשיכה שלי.
אולי זה מזג האוויר החמים, אולי אלה האנשים המלאים בכוונות טובות (בהכללה כמובן) גם כשהאנגלית שבפיהם רצוצה. אולי זה האוכל, ואולי זו התרבות. שילוב של ישן וחדש, מסורת וקִדמה, חומרי גלם נפלאים לבישול ויד קלה על הסירים.
כתבתי כאן בעבר על חיבתי לליסבון, בירת המדינה שבחרה לאמץ אותי כאזרח, ובכן, הדברים תקפים גם באשר למדריד, שבה יש לי כבר כמה מסלולים קבועים, רובם קשורים למקומות שחובה לאכול בהם, אבל לא רק.
ובכל זאת, הפעם הביקור הזה שונה. בצד החובה, נמהר להיפטר ממנו, נמצאת הצנעת הישראליות במדינה שבה התקשורת והממשלה בחרו בצד הלא נכון. לרוב האנשים לא אכפת, אבל כמי שניזונים מהתקשורת המקומית יש לי חשש שדעתם עלינו אינה טובה במיוחד.
עוד עומד לחובת הביקור הזה גל חום חריג. הקיץ במדריד תמיד היה חם מאוד, אבל בשנים האחרונות הוא הפך לבלתי נסבל. קשה עד בלתי אפשרי להסתובב ברחובותיה בין השעות שתיים בצהריים לשמונה בערב. מזל ששכרנו פה דירה ממוזגת, כך שהטור הזה נכתב אליכם בקור נעים של 23 מעלות, בעוד בחוץ - כך מראה לי הטלפון החכם ממני - שוררות 38 מעלות בצל, ואין צל.
שתי אלה בצד החובה. לעומתן בצד הזכות, ובכן: כל השאר! האוכל, היין, האנשים, הכדורגל, הנוף האורבני, המוזיאונים, הבירה ועוד דברים שגורמים לחיוך שלא לרדת מעל פניי כבר יותר משבוע.
ומילא פניי: לו אך הייתם יכולים להביט בפניה של האחת! ההיסטוריה המדרידאית שלה כללה עד לפני כמה ימים רק כמה שעות של קונקשן חפוז, ואילו עתה היא מגלה את העיר דרך רגליי, בעוד אני זוכה למבט ראשון דרך עיניה. מי צריך טאפאסים, מי צריך יין אלבריניו או שרי יבש כאשר אפשר להפנות את המבט לכיוונה ולראותה עולצת כילדה למראה שכיות החמדה של אחת הערים האהובות עליי בתבל? כן, אני מאוהב וכנראה ממש לא רק במדריד.
כך בין סרווסריה למסעדה, בין בר יין לטאפאס בר, בין כיכר רחבת ידיים לפארק, בין מונומנט למוזיאון, בין חום אימים לצינת המזגן אנו מתנהלים. מדי פעם, אם רק תהיו בשקט, תוכלו אולי לשמוע אותי ממלמל מתוך "הליכה לקיסריה": "שלא ייגמר לעולם".
התרעות פיקוד העורף