בלשכת הרמטכ"ל, בחדר ההמתנה, יכולים המבקרים לראות את 23 קודמיו. כל אחד ואחד מהם הטביע את חותמו על צה"ל, וביחד הם אכן בנו מערכת צבאית מעולה, מתפקדת, גאווה לכולנו. המערכת הזאת נמצאת עכשיו במשבר עמוק. הגורל, בעצם הממשלה, הביאו את אייל זמיר אל המקום הזה. הוא חייב להחליט.
בחודשים שקדמו למחדל 7 באוקטובר, ראשי מערכת הביטחון, ובראשם הרמטכ"ל והשב"כ, התדפקו על דלתם של הממשלה ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב ושוב. הם הציגו הערכות מבוססות מודיעין לאן מועדות פניהם של אויבי ישראל, ובראשם איראן ושותפיה הקרובים - חמאס וחיזבאללה. חוות הדעת המשותפת שלהם הייתה אחידה - ישראל הולכת לקראת מלחמה. לקראת התקפה ערבית עליה. "לא", אמרו, "איננו יודעים מתי. אנחנו מקווים שתהיה לנו התרעה מדויקת. אבל גם בלעדיה, אנחנו מתריעים בפניך, מלחמה עומדת לפרוץ".
הם תלו את הקולר בצווארה של ההפיכה המשטרית, שהחלישה את החברה הישראלית ובכללה את צה"ל, והסיקו כי לאויבי ישראל זה רגע של הזדמנות שינסו לנצל כדי לתקוף. הם השתדלו מאוד להגיע לדרג המדיני, התייצבו עם המידע המדויק והעדכני ביותר, אבל שרי ממשלת ישראל נפנפו אותם. הם לא נתנו לעובדות לקלקל להם את הסיפור.
זמיר צריך לשנן כל דקה וכל שעה מאותם ימים שעברו על הלוי ועל רונן בר, מפני שההיסטוריה הזאת עלולה לחזור על עצמה, עלולה אני אומר, בתקווה שלא תחזור, אבל איני יודע.
העריקה של כ"ץ
הדברים הללו קשורים קשר הדוק לחבילת חוקי ההשתמטות המבישים שהעבירו הממשלה והכנסת בימים האחרונים, וההתנערות המוחלטת שלהם מאזהרות הרמטכ"ל ומגורמי כוח אדם בצה"ל כולו מפני הסכנות האורבות לצה"ל, כולל סכנה לקריסת מערך השירות הסדיר והקבע.
הרמטכ"ל אכן הופיע בפני הממשלה והבהיר לה את עמדתו ("זאת חציית קו אדום"), כשם ששיגר בימים האחרונים מכתב נוסף לראש הממשלה, וקבע כי החוקים הללו אינם ערכיים ואינם מוסריים. זה "קומץ שאינו משביע את הארי". בעולם שלנו יש שתי שפות: השפה הפוליטית - שפה של קריצות, סימנים מוסכמים ואמירות יפות לאוזניים ציבוריות - ויש שפה מקצועית, ברורה, חדה, מבוססת, שבה משתמש הרמטכ"ל.
אייל זמיר מדבר אל הקיר. הקיר כמובן אינו מגיב ונשאר אטום.
תחשבו על זה לרגע. שר הביטחון של מדינת ישראל מורה לצבא ההגנה לישראל לא לעצור עריקים משירות צבאי, אבל רק בצבע אחיד, שחור-לבן. כל היתר אפשר וצריך, כי הרי עריקה מהצבא היא עבירה על החוק, ואנחנו כולנו מצפים שהחוק יישמר. כמובן להוציא את מי שפטר עצמו בזכות חקיקה מבישה ומחפירה.
אייל זמיר נשאר חשוף בצמרת. הוא אינו איש פוליטי, ולכן הוא זהיר בדבריו. הוא ראה מה קרה לרמטכ"לים קודמים ולאנשי צבא שניסו לומר דברים הנשמעים, לכאורה, כאמירות פוליטיות, ומיד הופעלה נגדם מכונת רעל. אז הוא שולח מכתבים, והמכתבים אינם עושים דבר. מתדרכים את הכתבים והפרשנים הצבאיים לגבי חומרת המצב, אבל איכשהו זה עובר להם ליד האוזן, כי אולי חוששים מתגובת "הדרג המדיני". ייתכן כי מישהו לחש על אוזנו כי בכך, בכל זאת, הוא "מנקה עצמו" מאחריות ומטיל אותה על אחרים. הוא טועה. כמו אנשי צבא אחרים הוא איננו מבין את המערכת הפוליטית ואינו יודע כי השפה שלה שונה. הם מדברים פוליטיקה. הוא מדבר ביטחון.
המחליף מהמושב האחורי
לכן אנו חוזרים לשאלה הפותחת, "להיות או לא להיות?". האם רא"ל אייל זמיר צריך להמשיך בתפקידו או להניח, כמו שאומרים, את המפתחות על השולחן ולתת למישהו אחר להתמודד עם הבלתי אפשרי. אין לנו חיילים אחרים, ורובוטים לא יצליחו למלא את מקומם של חיילים. איך הוא יגן על הגבולות החדשים של המדינה, שלא לדבר על מלחמות חדשות, אם חלילה תפרוצנה, עם מי?
אז ללכת או לא ללכת?
עצתי הפשוטה לרמטכ"ל היא לא ללכת, עליו להישאר בתפקידו עד שתתבהר התמונה הפוליטית. לא מפני שתיבחר מפלגה זאת או אחרת להוביל את המדינה, ואולי תתאים לו. ממש לא, אלא כי יש סיכוי שיבואו מנהיגים אחרים, אשר מבינים כי ביטחון ישראל אינו סיסמה לכנסים פוליטיים. הוא עומד מעל לכל. כדי לקיים אותו צריך לגייס את כל מי שיכול לשאת נשק, וכי זאת אכן הכרעה "ערכית ומוסרית", כמו שאמר הרמטכ"ל בעצמו.
אם יפרוש כעת, יש להניח כי ראש הממשלה ימצא מישהו במושב האחורי של מכוניתו, שמוכן למלא את התפקיד. לא חסרים מועמדים. זאת תהיה סכנה אמיתית לביטחון המדינה, ולכן הזמן הקרוב הוא המבחן. זמיר יחרוק שיניים ויישאר, מעבר לכך, הוא כבר צריך לשאול את עצמו "להיות או לא להיות?".
התרעות פיקוד העורף