אז זה היה ברור. היום - עמום. להבדיל, גם גובי דמי חסות אינם משמיעים איומים מפורשים כמו "נשרוף לך את העסק". הם רק אומרים "חבל שיקרה משהו".
אבל שוב מתברר כי אומץ לב אזרחי הוא משהו אחר. הרבה פחדנות אזרחית מבעבעת מתוך מי שאינו מתנצל על מה שעשה, אינו מתחייב שלא לעשות זאת שוב, חושש לקרוא לילד בשמו ומסתפק באיומים עמומים. עמרי וחבריו תרמו רבות כלוחמים לביטחון ישראל. כל אחד הניח לבנה בחומת הביטחון שלנו.
הרפורמה המשפטית איימה על ההגמוניה של השמאל במערכות המשפט, האקדמיה והתקשורת. ואלו שחששו לאבד את מעמדם הצליחו לשכנע רבים שהדמוקרטיה הישראלית נתונה בסכנה איומה, ולכן מותר לעשות הכול כדי להצילה. הפחדנות והרצון לרחוץ בניקיון כפיהם ולא להסתבך בפלילים הביאו אותם לגלגל עיניים (והן מתגלגלות עד היום - "לא הייתה סרבנות").
לכן הם פשוט קראו לכל חבריהם לשלוף מהחומה את האבן שהניחו בה. ואם החומה תתמוטט? זו כבר אינה אשמתם. זו בעיה של הממשלה וחבריה. שלא יחוקקו מה שעלול לפגוע בדיקטטורה של מערכת המשפט.
אחים לנשק לא עברו עבירה גסה על החוק (אף שמערכת משפטית הוגנת, ולא פוליטית השואפת להפיל את הממשלה, הייתה מעמידה אותם לדין בעוון "המרדה"). הם לא עקפו פס הפרדה רצוף. הם רק העמיסו משאית בחומרי נפץ ויצאו לעקיפה במקום מותר, קו הפרדה מקווקו, אבל מול אוטובוס עמוס ילדים. הם הניחו שהאוטובוס ירד לשוליים, ושלא ירצה בהתנגשות חזיתית.
רוב מלח הארץ הזה באמת חשו ליחידותיהם להילחם, ונתנו את חלקם בהדיפת האויב ובהענשתו, אך לא תיקנו, וכנראה לעולם לא יצליחו לתקן, את הנזק שגרמו באיומיהם. לא יימחה ממצחם אות הקלון. והוא לא רק שלהם, כמובן. כל הדרג המדיני וראשי צה"ל והשב"כ באותה עת נושאים אותו.
במקרה כזה - שוב יישלפו מהמחסן כל כלי הנשק המוכרים: שיתוק המדינה, האיומים במשיכת השקעות ומפולת כלכלית, החתרנות המדינית במימון חוץ, גיוס תמיכה זרה בארצות הברית ובאירופה להטלת סנקציות על ישראל, ושוב, כן שוב, איום בפירוק הצבא, כי "לא יסכימו לשרת דיקטטורה".
התרעות פיקוד העורף