העובדה השנייה היא שחוץ מאצלנו, המסמך הזה פשוט לא זכה לפרסום. חיפשתי אותו לשווא בשפה האנגלית, וגיליתי שכלי התקשורת היחידים שפרסמו אותו באנגלית היו ישראליים, כמו ה"ג׳רוזלם פוסט" או "Times of Israel". זה ממחיש עד כמה אנחנו לכודים בתוך תיבת תהודה, מדברים עם עצמנו ברעש מטורף, אבל בקושי מצליחים לפרוץ כדי לתקשר עם העולם. משהו השתבש אצלנו בהיבט הזה. האם אנחנו מודעים לכך?
אין צורך להתעכב יותר מדי על השאלה מי מהצדדים ניצח בהחדרת המסגור הרצוי לו במלחמת התודעה שעדיין רודפת אותנו. סנוואר חוסל, ולמרבה המזל - ההימור שלו שאיראן וחיזבאללה יצטרפו למתקפה כבר ב-7 באוקטובר, התבדה. אבל התפיסה שלו בעניין התמיכה הבינלאומית הצליחה מעבר למשוער.
מתישהו במהלך 7 באוקטובר הכריז נתניהו ש"אנחנו במלחמה", אבל אחת החזיתות פשוט נשכחה. התשובה הקבועה של הממשלה נוכח השפל הבינלאומי היא ש"עדיף לנצח בשדה הקרב על ניצחון בזירת התודעה", רק מה, לישראל אין ברירה אלא לנצח בשתי הזירות. מרוב דיבורים נלהבים על חסימת כל אפשרות למדינה פלסטינית, למרבה האירוניה, התמיכה הבינלאומית במדינה פלסטינית מעולם לא הייתה גבוהה יותר. במקביל - התמיכה בישראל התדרדרה לנמוכה מהתמיכה בפלסטינים, אפילו בארה"ב.
אם מישהו שכח - המאבק להקמת המדינה היהודית התחיל במסע ארוך לגיוס תמיכה בינלאומית, כי ככה הדברים האלה עובדים. אז האם אנחנו מעוניינים להמשיך לעצום עיניים ולחרטט תירוצים נוכח המהפך המטורף שחווינו בהיבט התודעתי? המציאות לא נעימה, אבל עדיף להתעורר ולהעז להביט בה.
היד הנעלמה
ברור שנתאבל על לינדזי גרהאם, במיוחד נוכח הפוליטיקאים מהזן החדש שמחליפים את אלה מהזן הישן. אחרי שראש ממשלת אנגליה קיר סטארמר התפטר, הסתבר שאנדי ברנהאם שיחליף אותו הוא לא פחות אנטי-ישראלי, וכבר הבטיח סנקציות נוספות - לא על חמאס אלא על ישראל. גם מכת הנציגים האסלאמיסטים לבחירות האמצע הקרובות לקונגרס ולסנאט, ו-150 חברי קונגרס קיימים שיצביעו כבר עכשיו נגד כל סיוע לישראל, מעידים על הברור מאליו: כשאתה לא נלחם בתופעה שמזיקה לך, היא רק מתגברת. תיראו מופתעים.
השבוע יצא בקנדה ספר של האסטרטג הפוליטי וולטר קינסלה. הוא נקרא "היד הנעלמה" ועוסק בדבר נוסף שפרץ ב-7 באוקטובר, לצד הטבח הברברי והחטיפה ההמונית - מסע התעמולה. בדומה למלחמת חמאס בישראל, גם על התעמולה שקדו זמן רב. היא דרשה וממשיכה לדרוש תכנון, ארגון והרבה כסף שמשולם למפגינים, למארגנים מקצועיים, ללוביסטים, למלכ"רים ולעמותות, שפועלים יחד כמכונה משומנת ומהדהדים מסרים למחוקקים, מצביעים ואנשי תקשורת. אין בתופעה הזו כמעט שום דבר אורגני, גם אם חלק ממשתתפיה לא מודעים לכך.
נכון שמסע התעמולה הזה מתיישב גם על שינויים דמוגרפיים במערב, אבל הוא בעיקר מתיישב על סדרי עדיפויות מקולקלים - גם בקרב ארגונים יהודיים במערב שאינם מספיק מאורגנים וגם במדינת היהודים. מעבר למציאת תירוצים מחוכמים לבייס האלקטורלי לגבי המצב, התברר שהממשלה הנוכחית פשוט לא יודעת להילחם בחזית הזו.
בינתיים, הקול הישראלי השפוי מתקשה להישמע, והנרטיב הישראלי המיינסטרימי כמעט לא קיים במרחב. באיגוד הכותבים האמריקאי פרסמו השבוע מאמר בשם "ההשעיה השקטה", שיצא נגד הרשימות השחורות של כותבים ישראלים ויהודים שמודרים באופן שיטתי בארה"ב. מה עשה נשיא האיגוד? התפטר. לא מתוך בושה שגם הוא תמך בהדרה של יהודים, אלא כי הוא מתנגד למאמר, המשתייך לכת ה"ג׳נוסייד".
השבוע גם שודר הפרק האחרון בעונה החמישית של "פאודה" - שעוסקת בכל מה שקורה פה מאז 7 באוקטובר. בשני פרקים עוצרי נשימה, שחזרו היוצרים חלק ממעשי הזוועה שהתרחשו באותו יום ארור, והשאירו את כולנו בפוסט-טראומה. נאחל לליאור רז ולאבי יששכרוף הרבה הצלחה עם שיווק העונה הזו מחוץ לישראל, כי שם זה הכי חשוב. בהיעדר עבודה מאורגנת בחזית הזו, הם החלוצים שצריכים לפרוץ את מסע התעמולה נגד ישראל, את ההדרה ואת תיבת התהודה.
משנכנס אב
כישראלים, יש בנו משהו שרוצה לחזל"ש ולשמוח למרות הבעיות. לצאת מתוך הנחה שאלוהים מחבב אותנו ושבסוף נתגבר על הכל. זו תכונה מאוד בריאה, במיוחד במדינה קטנה ומוקפת אויבים, שעברה את הטבח הקשה בתולדותיה ונמצאת במלחמה זה שלוש שנים. השאלה היא איפה עובר הקו בין הרצון להאמין שיהיה בסדר לבין עצימת עין וגלישה לתוך קונספציה שנגמרת בבכי.
ישראלים רבים וטובים מודעים למסע התעמולה הבינלאומי ועוקבים אחריו בדאגה. רק השבוע התקיים כנס רציני בנושא הרעלת נתונים - דרכים שונות שבהן הידע האנושי הקולקטיבי חשוף למניפולציות יומיומיות. זה קורה בהתערבות של מדינות זרות דרך הרשתות החברתיות, בהפעלה של בוטים, בחדירה לאוניברסיטאות ולמוסדות ידע, ובהשפעה על כלי תקשורת מסורתיים ועל מנועי בינה מלאכותית. אנחנו חיים בעולם שבנוי מאין-ספור מסעות השפעה, שבין היתר עוסקים בשכתוב אלפי ערכים בוויקיפדיה ומאיימים למחוק את ההיסטוריה היהודית ואת הקשר שלה לישראל.
השבוע החל חודש אב. משנכנס אב ממעטים בשמחה, משום שאלה הם ימי החורבן ההיסטוריים שלנו. בתקופה שבין המצרים, יהודים לא אמורים לחתום על חוזים ולעשות עסקאות, אלא לעסוק רק בחשבון נפש. אצלנו - עשו עסקה של חוק נגד מעצר עריקים חרדים על אף התנגדות הרמטכ"ל, תמורת ועדת חקירה מאוחרת לאסון 7 באוקטובר, שאת חבריה ימנו הנחקרים.
בג"ץ הקפיא את חוק העריקים, שאפילו לא מעמיד פנים שהוא מנסה לעמוד בעקרון השוויון. מה שכן - עכשיו הממשלה תוכל להתלונן שוב על התערבות יתר של מערכת המשפט, כי זה בסיס הקמפיין שלה לקראת הבחירות. כלומר - במקום לפקוח עיניים ולהילחם את מלחמת התודעה העולמית, שלהבותיה מלחכות את שולי גלימתנו, ההעדפה היא להשקיע אנרגיה בחוקים שערורייתיים שישרתו את "הגוש" ושפסילתם תשרת את "הקמפיין". מה אמור לקרות ליהודים שנוהגים כך בתקופה כזאת?
התרעות פיקוד העורף