מעמדה הבין-לאומי של ישראל
הם הגיעו להביע תמיכה במדינת ישראל ובאהוד אולמרט אישית. זו הייתה עדות לעוצמתה המדינית של מדינת ישראל ולתמיכה הרחבה שזכתה לה (גם נתניהו, שהיה אז ראש האופוזיציה, הוזמן לאותה ארוחה, וכמובן הגיע). ממשלת אולמרט נקטה לא פעם מהלכים צבאיים חריפים, ובהם מלחמת לבנון השנייה, שבמסגרתה בוצעה הפצצה רחבת היקף של תשתיות חיזבאללה ברובע הדאחייה בביירות. ממשלה זו החליטה גם על הפצצת הכור הגרעיני בסוריה ועל מבצע עופרת יצוקה, שבמהלכו נגרם ברצועת עזה הרס ניכר. למרות כל זאת הגיעה התמיכה הבין-לאומית בישראל לאחד השיאים של כל הזמנים. הייתה לכך סיבה ברורה. ממשלת אולמרט דיברה על שלום וחתרה לשלום.
לעומתה, ממשלת נתניהו הנוכחית הביאה לחורבן גמור של מעמדה הבין-לאומי של ישראל. ממשלה נתניהו, החותרת למלחמה אינסופית, משדרת אמונה שביטחון יושג רק באמצעים צבאיים. החורבן בעזה הוא שיבטיח ביטחון לישראל, שכן "בשכונה שלנו" מבינים ומכבדים רק כוח. הדגש בשיח הביטחוני של מנהיגי המדינה הוא על העוצמה שבה נכה באויבינו, על הפצצות, חיסולים ועונש מוות למחבלים.
היה זה המשך לתחביב שפיתח טראמפ להשפיל את נתניהו. הקדימון התרחש כאשר נתניהו נאלץ להתנצל טלפונית בפני מנהיג קטאר על התקיפה הכושלת שישראל ביצעה בארצו. ההמשך היה בהדרה מוחלטת של ישראל מהמו"מ של ארה"ב עם איראן על סיום המלחמה, מו"מ שבו נדונו הוויתורים שיידרשו מישראל.
הרושם המתקבל הוא שהצופים בערוצי התקשורת שבמרכזם הערצת נתניהו, ואולי גם כלל תושבי ישראל, חיים בבועה שבה נראית ישראל כמדינה כמעט נורמלית. מדינה חזקה ומצליחה מבחינה כלכלית, המכה באויביה, אוחזת באזורי ביטחון בעזה, סוריה ולבנון, ומפציצה ומחסלת על ימין ועל שמאל.
התמונה המצטיירת ברחבי העולם שונה לחלוטין. היחס לישראל איננו שונה בהרבה מהיחס לאיראן. שתי המדינות שנואות באותה מידה (ולפי אחת הגרסאות – ישראל אף יותר מאיראן). איראן נתונה לסנקציות, וישראל הפכה למדינה מוקצה, החשופה לחרמות במגוון תחומים. אויביה רואים לנגד עיניהם את המודל של דרום אפריקה, ששלטון הלבנים בתוכה קרס בעקבות החרם העולמי שהוטל עליו.
הבועה הנוספת שבה שרויה ישראל נוגעת לפלסטינים, שעימם נתונה ישראל במלחמה, ששלב דרמטי בה נפתח בטבח הזוועתי ב־7 באוקטובר. בעקבות זאת ספגו הפלסטינים נזקים אדירים בנפש וברכוש. עזה הוחרבה, ומרבית תושביה נקלעו לחיים קשים ואומללים. ועם כל זה, זכו הפלסטינים בהישגים לא מבוטלים.
ראשית, עובדה היא שלאחר כמעט שלוש שנות מלחמה חמאס עדיין שולט על כל האוכלוסייה ברצועת עזה ועל חלק נכבד משטחה (תוצאה אומללה זו היא פרי אסטרטגיית המלחמה השגויה של ממשלת נתניהו, שנועדה להאריך את המערכה ובחרה להשאיר את האוכלוסייה בשליטת חמאס).
שנית, עובדה היא שהנושא הפלסטיני חזר לזירה הבין-לאומית והוא "על השולחן". אחד מהישגיו של נתניהו, לפני המלחמה, היה הסכמי השלום (הסכמי אברהם) עם כמה מדינות ערביות ובהן איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, שעקפו את הפלסטינים ולמעשה התעלמו מהם. התקווה הגדולה של ישראל הייתה שיהיה ניתן לצרף את סעודיה להסכמי אברהם ולהסדיר את יחסינו עם העולם המוסלמי כולו על בסיס ההנחה שהבעיה הפלסטינית לא קיימת. כיום ספק אם ניתן לעשות זאת.
התופעה שבה גורר סכסוך מקומי התערבות זרה מוכרת לנו עוד מימי החשמונאים, כאשר בניה של המלכה שלומציון, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, נאבקו על השלטון. השניים פנו למצביא הרומי פומפיוס בבקשה שיכריע ביניהם. פומפיוס בחר לכבוש את ארץ ישראל ואת ירושלים. בימינו גרר המאבק עם חמאס חיכוך עם טורקיה, לאחר שהספינה מאווי מרמרה ניסתה לפרוץ ב־2010 את המצור הימי על רצועת עזה. גם מלחמת חרבות ברזל, שנפתחה בהתקפה של חמאס על ישראל, גררה התערבות חיצונית שכללה את חיזבאללה, החות'ים ואיראן. רגיעה בחזית הפלסטינית תצמצם את הסכנה להתפתחויות מסוג זה.
הצעד הראשון לשם כך מחייב שיפור היחס לערביי ישראל, ובמישור הפוליטי הידוק הקשר עם אותם יסודות החפצים והראויים לכך. למרבה התדהמה, מכריזות שורה של מפלגות שלא יישבו בממשלה הנתמכת (ולו על דרך הימנעות) בידי רע"ם, מפלגתו של מנסור עבאס, שגינה את טבח אוקטובר, מכיר בישראל כמדינה יהודית וקורא ליחסי שלום בין יהודים לערבים. כל שאוכל להעריך הוא שאם תהיה לנתניהו לאחר הבחירות אפשרות להרכיב ממשלה בתמיכת רע"ם, הוא לא יהסס לעשות זאת, ואף יזכה בשל כך לתשבחות בערוצי התקשורת הסוגדים לו.
התרעות פיקוד העורף