ואני דוחה את הטיעון הפדנטי (אך נפוץ) שלפיו לזרים אין זכות להטיף מוסר. אנחנו חיים בעולם מקושר גלובלית, שבו אירועים במדינה אחת יכולים להדהד ברחבי כדור הארץ.
למעשה, התסבוכת הישראלית תרמה להפסד הדמוקרטים בבחירות לנשיאות ב־2024. הבעיה אינה במה שראש עיריית שיקגו לשעבר ובכיר ממשל אובמה אמר בנאומו בתל אביב ביום רביעי שעבר. הבעיה היא במה שלא אמר: לישראל היו צרות בקרב הדמוקרטים כמעט בלי קשר למה שהייתה עושה, בגלל וירוס שהדביק את השמאל האמריקאי.
דמוקרטים מרכזיים יחסית, כמו עמנואל, היו רוצים להיות מסוגלים שוב לתמוך בישראל בלב שלם. אבל הפלג ה"פרוגרסיבי" רואה בישראל סמל לכל מה שהוא מתנגד לו: קולוניאליזם, עצם הרעיון של הציוויליזציה המערבית, לאומיות ואי־שוויון. זו הסיבה לכך שישראל מופיעה שוב ושוב בוויכוחים שלכאורה עוסקים בנושאים אחרים: צדק גזעי, קפיטליזם, קולוניאליזם, פוליטיקה מגדרית וחופש אקדמי.
הקיבעון האידיאולוגי הזה סביב שנאת ישראל, שהואץ על ידי קמפיינים ארסיים ברשתות החברתיות הממומנים היטב בידי גורמים חיצוניים, הוא הסיבה לכך שלאחר טבח חמאס ב־7 באוקטובר אוניברסיטאות ברחבי ארה"ב היו עדות להפגנות רחבות היקף, למאהלי מחאה ולדרישות למשוך השקעות מישראל – הצד הקורבן.
ביקורת על ישראל היא אינה אנטישמיות. אני מבקר את ישראל. גם הסתייגות מהציונות אינה בהכרח אנטישמית: אפשר להאמין שהלאומיות עצמה היא רעיון מיושן, או שהקמת ישראל גרמה ליותר מדי עוול היסטורי. הבעיה מתחילה כאשר ישראל נמדדת לפי אמות מידה שאינן מוחלות על אף מדינה אחרת – וכאשר הסבל שלה עצמה מבוטל כלאחר יד, אם לא בחדווה סדיסטית.
העולם גדוש בעוולות, שרבות מהן כמעט אינן זוכות לתשומת לב. עשרות מיליוני כורדים חיים ללא מדינה, מפוצלים בין טורקיה, עיראק, איראן וסוריה. לקטלאנים ולקבוצות לאומיות מובחנות אחרות (הרבה יותר מהפלסטינים) יש שפות, היסטוריות וזהויות משלהם, אך אין להם מדינה ריבונית. הארמנים של נגורנו־קרבאך גורשו בהמוניהם מארץ שבה חיו במשך מאות שנים.
עמים שלמים מתמודדים עם גורל גרוע בהרבה מהיעדר מדינה. סין הכפיפה את האויגורים למעצרים המוניים, לעבודת כפייה ולהתבוללות כפויה. מיאנמר גירשה מאות אלפי בני רוהינגה מבתיהם באמצעות הרג, אונס ושריפת כפרים. היזידים סבלו מעבדות מינית בידי דאע"ש – אחיו האידיאולוגי של חמאס. נשות אפגניסטן נמחקו ממערכת החינוך ומהחיים הציבוריים.
קואליציה פנאטית
יש אנטישמים בימין הרפובליקני ובימין העולמי, ומבחינה היסטורית הם היו מסוכנים הרבה יותר. אבל בקואליציה הדמוקרטית של ימינו, האתגר המיידי יותר הוא שהפלג הפרוגרסיבי – עדיין מיעוט, אך כזה שצומח במהירות ומוּנע באנרגיה קדחתנית אדירה – הפך את העוינות לישראל למרכיב מרכזי בזהותו הפוליטית. זה לגמרי לא מוסתר ובכלל לא מוכחש – זה ממש עיקר הווייתם ומקור הגאווה.
זהו האתגר הניצב בפני דמוקרטים כמו עמנואל, שעדיין מאמינים ביחסי ארה"ב־ישראל. אבל השמאל הקיצוני רואה בישראל, באופן אבסורדי, את הסמל העולמי של הרוע – ובניגוד לאנטישמים מהימין, אנשיו טוענים שהם עושים זאת בשם הצדק.
לאובססיה שלהם יש, כמובן, בעלי ברית בזירה הבינלאומית. למועצת זכויות האדם של האו"ם יש סעיף קבוע בסדר היום, המוקדש אך ורק לישראל – המדינה היחידה בעולם שזוכה ליחס כזה. מאז הקמת המועצה ב־2006, היא אימצה יותר החלטות גינוי נגד ישראל מאשר נגד כל מדינה אחרת.
העצרת הכללית של האו"ם מאמצת דרך קבע בשנה אחת יותר החלטות ספציפיות המגנות את ישראל מאשר נגד כל שאר מדינות העולם גם יחד; ב־2023, למשל, היא העבירה 14 החלטות שייחדו את ישראל לגינוי, ורק שבע נגד כל שאר המדינות יחד.
הצד הפוליטי של האבסורד הזה הוא האקו־סיסטם האקטיביסטי המקיף את האגף הפרוגרסיבי של הקואליציה הדמוקרטית: ארגונים סוציאליסטיים, קבוצות למען צדק גזעי, פעילי אוניברסיטאות, איגודי עובדים פרוגרסיביים, ארגונים קוויריים ותנועות אנטי־קולוניאליסטיות.
"קול יהודי לשלום" טוען במפורש שהשחרור הפלסטיני והשחרור הקווירי כרוכים זה בזה, בעוד פעילים קווירים מתארים את ההגנות החזקות בישראל על זכויות להט"ב כ"פינקוושינג" – ניסיון להסיט את תשומת הלב מהדיכוי הפלסטיני. חמאס, כמובן, היה מוציאם להורג בשנייה – ולא ברור אם הם אינם יודעים זאת או שפשוט לא אכפת להם.
הקואליציה הזאת נעשתה כה פנאטית, עד שחייבים להציב שאלה בפני רם עמנואל. הוא אינו טועה כשהוא אומר שאי אפשר להמשיך עם "ההנחה שהדבר הטוב ביותר שוושינגטון יכולה לעשות למען ירושלים הוא לעמוד בעיוורון ובשתיקה מאחורי ממשלתכם, ללא תנאים, ללא דרישות וללא השלכות כאשר איננו מסכימים".
קואליציית נתניהו – אשר מבצעת דמוניזציה של הרשות הפלסטינית, ובמקביל גם מאפשרת טרור יהודי בגדה המערבית – איומה מכדי להצדיק גישה כזאת. אבל מה יקרה אם ישראל תעשה כל מה שהוא דורש?
אבל האם אז התנועה הפרוגרסיבית תתרצה ותשים קץ לאובססיה שלה? או שמא נגלה שעבור חלק משמעותי מהתנועה הזאת (אם לא עבור כולה), העיקרון המניע הוא שלעם היהודי אסור לממש הגדרה עצמית בשום חלק ממולדתו ההיסטורית?
ושאלת המשך: אם ההתנגדות לישראל הפכה למרכיב מרכזי בזהותם של הפרוגרסיבים, מה בדיוק מתכוונת המפלגה הדמוקרטית לעשות בנדון? האם מנהיגים דמוקרטים מהמרכז ייצאו נגד הטירוף?
רם עמנואל, לאחר שהכניס את עצמו לוויכוח הזה והציע שינוי פוליטי עמוק בישראל, חייב לנו תשובה לשאלה יסודית: האם הדמוקרטים המתונים מוכנים למאבק שיעשה סדר בביתם שלהם?
התרעות פיקוד העורף