על פניו, נראה שמדובר בהחלטה לא שקולה. חבר כנסת שכיהן בקדנציה הנוכחית כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, מחליט לשבור את הכלים ולאותת לציבור שנחצו כל הקווים האדומים. בפוליטיקה, כמו זו הישראלית, מאחורי כל מניפסט אידיאולוגי מסתתר חישוב מתמטי קר של הישרדות. כשמקלפים את שכבות הממלכתיות, מגלים שהפרישה של אדלשטיין היא לא רק אקט של גבורה, אלא בעיקר תוצאה של הבנה עמוקה שבליכוד של היום כבר לא נותר לו לאן לצמוח, ובטח שלא לאן להיבחר.
בליכוד של היום, מי שמפגין עצמאות מחשבתית ומנסה לאגף מימין או משמאל במונחים של יושרה עניינית - מסומן מיד. אדלשטיין הבין את זה לא אתמול וגם לא ב-7 באוקטובר. הוא הבין את זה בכל פעם שבה ראה את פעילי המפלגה ואת חבריו לסיעה מתנפלים על כל מי שלא מתיישר עם הקו הרשמי, ומבחינתו המשמעות של הישארות בליכוד הייתה ברורה: התרסקות מובטחת בפריימריז הקרובים.
לכן הפרישה הרשמית היא לא רק הרמת דגל ערכית, אלא היא מכה מקדימה שנועדה למנוע את השפלתו על ידי חברי המרכז. המפלט האחרון של מי שלא יבחרו להישאר בודדים בצריח הוא לפרוש בכבוד ולחפש בית פוליטי אחר.
חברים חלשים
אדלשטיין מסמן את היעד הבא, שהוא הקמת מסגרת פוליטית חדשה. חזונו נשמע מעניין, לפחות על הנייר. הקמת "ממשלה רחבה שתשקף את אלה שמסכימים שצריך להתנהל בלי חרמות, בלי להיכנע לקיצוניים, בלי להישען על ערבים ובלי לתת צ'ק פתוח לחרדים". הקווים המנחים שלו נותרו ימין אמיתי, ממלכתי ואחראי, התיישבות, קיר ברזל ביטחוני, כלכלה חופשית ורפורמה משפטית מאוזנת.
הבעיה הגדולה של הרשימה שאותה הוא רוצה להקים היא אינה המצע, שנשמע כמוצר מדף קלאסי שמחכה למאות אלפי ישראלים המרגישים יתומים פוליטית - אלא ההרכב האנושי שמסתמן סביב הרשימה. פוליטיקה היא משחק של מספרים ואלקטורט, וכאן מתחילה להתבהר התמונה הפחות מחמיאה. המפלגה החדשה של אדלשטיין עלולה להפוך ל"עיר מקלט" לפליטים פוליטיים שאיבדו את בסיס האם ושאין להם שום מקום אחר ללכת אליו.
הציבור שאותו ייצגה בעבר חש נבגד מהמהלכים הקודמים שלה, והימין הממלכתי לא ממהר לסלוח. עבור אדלשטיין, חיבור עם שקד עשוי להעניק כותרות בעיתונים ותחושה של "נבחרת", אך בקלפי מדובר במשקל נוצה שמקשה על פריצת אחוז החסימה.
מעבר לבעיות הפנים-מפלגתיות, הזיכרון הציבורי מהקריירה המיניסטריאלית של ארדן אינו מזהיר, בלשון המעטה. בתודעה הציבורית הוא נצרב כשר כושל. בתקופת כהונתו כשר לביטחון הפנים, התחושה הייתה שהדבר שהעסיק אותו יותר מכל היה בניית תדמיתו האישית ויחסי הציבור שלו.
ארדן לא החמיץ מעולם מיקרופון, מצלמת טלוויזיה או הזדמנות להצטלם, והפגין תשוקה מעוררת גיחוך לחשיפה תקשורתית בלתי פוסקת. נראה היה שהמרדף שלו היה בעיקר אחר הכותרת הבאה, וכך נוצר הרושם שהלהיטות שלו להופיע בתקשורת היא על חשבון טיפול בבעיות הבוערות של המשטרה, וביטחונם האישי של האזרחים.
כאשר פוליטיקאי עם תדמית ציבורית שנויה במחלוקת מבקש להצטרף למיזם פוליטי חדש, הוא רחוק מלהיות "מציאה". ספק גדול אם ארדן הוא האיש שבזכותו המפלגה החדשה של אדלשטיין תצליח לשכנע את הציבור שמדובר באלטרנטיבה של ימין ממלכתי ואחראי. התרומה האלקטורלית שלו מוטלת בספק. הוא מביא איתו בעיקר מטענים של פוליטיקה ישנה, כזו שעסוקה יותר בנראוּת ופחות במהות.
הערת שוליים?
אדלשטיין מנסה למכור לציבור מוצר חדש באריזה נוסטלגית. הוא רוצה שנזכור לו את העמידה האיתנה מול חוק ההשתמטות, ומבקש שנעלים עין מהעובדה שהמהלך הנוכחי שלו מוּנע גם מאילוצים אישיים. פרישתו מהליכוד היא אירוע משמעותי, שמעיד על עומק המשבר בתנועה שמרכיבה את השלטון - אך היא אינה ערובה להצלחה בהמשך הדרך.
בשבועות ובחודשים הקרובים, כאשר מושב הכנסת יגיע לסיומו ולאחר מכן המערכת הפוליטית תיכנס לישורת האחרונה לקראת הבחירות הבאות, אדלשטיין יצטרך להוכיח שהוא מסוגל להנהיג - ולא רק לפרוש. הוא יצטרך להראות שהמסגרת החדשה שברצונו להקים אינה מועדון חברים לפוליטיקאים מחוסרי עבודה, אלא אלטרנטיבה אמיתית, חזקה ורעננה.
אם הוא יקיף את עצמו רק באלה שנפלטו מהמערכות האחרות בגלל חוסר רלוונטיות, הציבור הישראלי יזהה את האופורטוניזם במהירות, והיציאה לדרך החדשה תסתיים בדיוק במקום שבו החלה - כהערת שוליים בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף