יזכור, יזכור עם ישראל את השבוע הזה שבו כנסת ישראל, אחרי שלוש שנות מלחמה קשה, חוקקה חוק יסוד נגד לוחמיה. יזכור עם ישראל ולא ישכח, יאבל על זיו העלומים ויתגאה בחמדת הגבורה, בצער עמוק ומתוך ידיעה שממקום נמוך כל כך עוד תגיע הצמיחה.
אם היינו מבינים פרסית או ערבית בצורה טובה, אני בטוח שהיינו מוצאים לא מעט פרשנים ואנשי תקשורת שאומרים בביטחון מלא כי היהודים האלה בישראל יעשו הכול כדי לנצח - חוץ מלדאוג לעצמם, ללוחמים, לשוויון או להפחית קצת את סבבי המילואים הבלתי נגמרים. הלוחמים הללו, שנמנעו מזיהוי מפלגתי, ובצדק, ינצחו בסוף. אני מבטיח.
התשובה מצערת, והשאלה היא רטורית, כי לא הצלחנו בעוד כל כך הרבה דברים, חוץ מכך שהממשלה הזו - חברת הניהול במפעל הציוני שכולנו עובדים בו - סיימה תקופה מלאה כמו שאף אחת אחרת לא הצליחה ב-30 השנים האחרונות. עכשיו תשימו (או לא) יד על הלב ותעשו תחקיר, יש שיקראו לזה חשבון נפש - איך הגענו לטור הזה? איך נאמרות מילים כל כך קשות על המצב שבו אנו נמצאים, ואיך חצי מאיתנו רואה את הדברים בתמונת מראה?
האופוזיציה נמצאת תמיד בפינה מתוקף מעמדה, אבל אם חבריה היו מתפטרים כולם מן הכנסת, ייתכן שזו הייתה צריכה לחשב מסלול מחדש. חברי האופוזיציה עמלים בכל כוחם במשחק גמור, ואנחנו לא עושים להם הנחות, אבל גם לא לעצמנו. הם ניסו, ואני מאמין להם, ויש ביקורת והיא מוצדקת, אבל האם הם היו מנסים יותר לו היו רואים כי מחצית מהמתפקדים שלהם עוזבים?
אכזרי הוא השדה הפוליטי, אבל המחיר על עתידנו גורלי לא פחות. ההשתתפות הפוליטית של כולנו היא ערובה לעתידנו, והיא מנוף הלחץ להצלחה, ולא רק כשיש בחירות, גם בשגרה כמו בחירום. כי איש לא מאמין באמת שמשהו יצליח לעצור את החוק שימנע מלעצור עריק בצבא. אף אחד לא חושב שחוק יסוד "לימוד תורה" חשוב מוועדת חקירה, ועייפנו מכל אלו. אבל זו בדיוק הבעיה, כי בדמוקרטיה הקטנה שלנו לציבור אסור להירדם.
האם אחרי לילות הסיום בבליץ החקיקה המטורלל הזה השתנתה מפת הגושים? נוספו עוד מנדטים למישהו ולא על חשבון מישהו אחר? הרי עד עכשיו אנחנו מדברים בחדר סגור ושומעים את עצמנו, משכנעים את המשוכנעים וממתינים ליום הבחירות כדי לראות כי לא גונבים אותן או מזייפים תוצאות. זו תוכנית העבודה שלנו? אם כן, המשחק הזה מכור.
האם מישהו מכם תכנן חוג בית עבור מפלגה כלשהי? האם נפתחה קבוצת הוואטסאפ המשפחתית הקרויה "הכהנים בוחרים", או תליתם איזה שלט על המרפסת או על הרכב? חלק יגידו שלא רוצים להזדהות, ואחרים מפחדים להרגיז מישהו. אז תמשיכו כך, ובסוף כולנו נתרגז. הדבר היותר גרוע הוא שנהפוך אפאתיים למצב, כמו שקורה לא מעט.
ימים מאתגרים
עם ישראל זוכר, והעם הזה יקום ויתקן. את הפוליטיקה הסקטוריאלית שנולדה לנו כאן ואת ההסתכלות המפלגתית על סוגיות ביטחון לאומי. את ההכשר הניתן לאי-השוויון וגם את הקופה הציבורית הנשדדת מבלי שאיש מהח"כים יודע על מה הוא הצביע, רק כי אמרו לו.
אנו זקוקים לאנשים שלא יידבקו לכיסאות ולא ידרכו אחד על השני. זקוקים לאנשים שיידעו לדבר ולחתוך ובאים עם רצון טוב, כישורים ועבודת צוות. כי את העסק הציוני צריכה לנהל נבחרת, מועצת מנהלים מצטיינת של אנשים טובים.
הימים הבאים מאתגרים במיוחד, את זה כותבים גם בערבית ומדברים על כך גם בפרסית. ימי חילופים הם רגישים ומסוכנים בכל ארגון גדול, ובוודאי שלמדינה שלמה. נדרשת מאיתנו תשומת לב רבה למה שקורה וצפוי להתרחש, להביט סביב ולשמור על דרך ארץ שקדמה לתורה, כי בלי דרך אין לנו ארץ. אבל לנו יש כזו, מלאה באנשים טובים והמון עבודה שממתינה.
לפעמים מתא הטייסים יוצא בחור צעיר ולכתפו ארבעה פסים. הקברניט. הוא או היא היו אחראים לכל מאות הנוסעים ואנחנו ביניהם. לפעמים זה איש מבוגר שנראה לנו שראה כבר הכול.
באופן אישי, כשמזג האוויר סוער והטיסה לא מתנהלת כמתוכנן, כולנו מעדיפים לראות את דמות המבוגר האחראי החוזר לנכדים ולמפעל חייו בסוף הטיסה, ופולטים אנחת רווחה כשהוא שם.
עם ישראל יזכור הכול ולא ישכח, אבל עם ישראל יושב במטוס הזה, ומזג האוויר סוער, והכול קופץ. כולם חגורים, ואף אחד לא שואל את האחר במי בחרת. כולם יירדו מהטיסה הזו חיוורים וכסוסי ציפורניים עד שתנחת בשלום - ומדמיינים את אותו מבוגר אחראי. במטוס כחול-לבן יושבים אנשים כחול-לבן, ולא כתוב עליו "ביחד ננצח", כי זה תלוי רק בנו.
התרעות פיקוד העורף