במשך יותר מ-1,500 שנים שימש הציטוט הבא מן התלמוד הבבלי נר לרגליו של כל יהודי בגלות ועמוד ענן להנחייתו בדרך: "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא, דף ט, עב).
אלא שככל שחולפות השנים, אני משוכנע שאנחנו מפספסים את עומקו של המשפט. חז"ל לא כתבו שבית המקדש חרב בגלל מחלוקת, גם לא בגלל פוליטיקה, גם לא בגלל ויכוחים. להפך. אין עוד עם בעולם שהפך את המחלוקת לחלק מן התרבות שלו כפי שעשה העם היהודי. עמוד אחרי עמוד בתלמוד בנוי ממחלוקות. בית הלל, בית שמאי, רבי עקיבא, רבי ישמעאל, וכולם מתווכחים.
הבעיה מתחילה כאשר איננו מתווכחים עוד עם הדעה, אלא עת אנו מתחילים לשנוא את האדם האוחז בדעה שונה משלנו. לדאבון לב, נדמה לי שזה בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים היום. כמעט כל מחלוקת ציבורית הופכת בתוך דקות לשאלה מוסרית. לא אם טעית, אלא אם אתה אדם רע. לא אם אתה חושב אחרת ממני, אלא אם אתה מסוכן.
מילים שפעם היו שמורות לאויבי ישראל בלבד, או כאלה שאין להעלות אותן על דל שפתותיו של יהודי בשום מצב, הפכו למטבע לשון בין אחים. "בוגד". "דיקטטור". "פשיסט". "אנרכיסט". "גופות בירקון". "מכונת רעל". "ארגון פשע". "חרוזי רעל". "נאצים". "בוגדי אוסלו". "קפלניסטים". ועוד ועוד ועוד. וככל שהשפה הולכת ומקצינה, כך גם הלבבות הולכים ונסגרים.
ישנה תופעה שמדאיגה אותי אפילו יותר. כל מחנה משוכנע שהבעיה היא רק השפה של המחנה השני. אבל אם נעצור לרגע מול המראה, נגלה תמונה מורכבת בהרבה. פוליטיקאים, שופטים בדימוס, ראשי מערכות הביטחון לשעבר, אנשי אקדמיה, עיתונאים ורבנים. כולם דורשים ביד אחת להרגיע את השיח, וכולם, לעיתים, ביד האחרת אינם מהססים להשתמש בעצמם במילים שמבעירות אותו.
וכאן בדיוק חוזר ומהדהד קולו של התנא מן המשנה: "חכמים, היזהרו בדבריכם". לא משום שהם תמיד צודקים, אלא משום שמילים של מנהיגים לעולם אינן נשארות מילים. מהר מאוד הן הופכות לאווירה. וכידוע, לאווירה יש כוח להפוך למציאות.
"מַדּוּעַ נִבְגֹּד אִישׁ בְּאָחִיו?"
התורה בספר ויקרא מצווה אותנו: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". שימו לב, לא נאמר: אל תשנא את שכנך או את חברך, אלא את אחיך, מפני שהטרגדיה הגדולה ביותר מתחילה כאשר מפסיקים לראות אח. היא מתחילה כאשר המחנה השני כבר איננו משפחה, אלא הופך לבעיה.
ישנו הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא, כולנו מכירים אותו, אלא שעל דרך הכלל מתמקדים בסוף הסיפור. אני דווקא חושב שהטרגדיה התחילה הרבה קודם. היא התחילה ברגע שבו כל הנוכחים באולם ידעו שנעשה עוול, ואף אחד לא קם.
לפעמים חורבן איננו מתחיל במעשה גדול, הוא מתחיל בשתיקה קטנה. דווקא משום כך אני מתקשה לשתוק ערב תשעה באב. כמעט אלפיים שנה לאחר חורבן הבית השני, נדמה שאנו שבים ומשתעשעים באותה אש ממש. החברה הישראלית שסועה, השפה הולכת ומקצינה, ועל מנהיגינו – מכל המחנות – מוטלת האחריות הראשונה לעצור. לא מחר, היום.
מנהיג איננו נבחן רק בהחלטות שהוא מקבל. הוא נבחן גם באוצר המילים שבו הוא בוחר לעשות שימוש. הציבור לומד הרבה פחות מן הנאומים, והרבה יותר מן הטון. כאשר אנשי ציבור משתמשים בביטויים שמבטלים את הלגיטימיות של המחנה האחר, אין להתפלא שכעבור שעות אחדות אותה שפה כבר נשמעת ברחוב, באולפנים וברשתות. מילים אינן נשארות באוויר, הן מחלחלות ללבבות.
יש פסוק אחד משיר השירים שתמיד ריגש אותי: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". בדרך כלל מפרשים אותו כמשל לקשר שבין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, אבל השבוע חשבתי עליו אחרת. נדמה שההיסטוריה עצמה עומדת מאחורי כתלינו, מביטה בנו, דוחקת ובודקת אם למדנו משהו מאלפיים השנים האחרונות. האם הפנמנו מדוע חרבה ירושלים, או שאנחנו עומדים לשחזר את אותה טעות בדיוק, רק הפעם עם טלפונים חכמים ורשתות חברתיות.
לדידי, תשעה באב איננו רק יום זיכרון. הוא גם מבחן לשאלה אם אנחנו מסוגלים לנהל את המחלוקות הגדולות ביותר בלי לשכוח שהאדם שמולנו הוא בן אותו עם. מפני שאפשר להתווכח, ואפשר אפילו בחריפות, אבל ברגע שבו אנחנו מפסיקים לראות זה בזה אחים, כבר איננו מתווכחים על עתידה של המדינה, אנחנו מתחילים לערער את יסודותיה.
ואולי משום כך דווקא בימים האלה על כולנו, לא רק נבחרי הציבור, השופטים ואנשי התקשורת – אלא כל אחד ואחת מאיתנו – לזכור, להפנים ולשנן את נבואתו של הנביא מלאכי, שניבא לאחר שהושלמה בנייתו של בית המקדש השני: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ, מַדּוּעַ נִבְגֹּד אִישׁ בְּאָחִיו" (ב, י).
מפני שבסופו של דבר, בית המקדש לא חרב משום שהיו בו יותר מדי דעות, הוא חרב משום שפחות מדי אנשים הצליחו לזכור שגם מי שחושב אחרת, עדיין אח. חורבן איננו מתחיל כאשר האויב פורץ את החומה. הוא מתחיל הרבה קודם. בית המקדש לא חרב ביום שטיטוס נכנס לירושלים. הוא חרב ביום שבו יהודים הפסיקו לראות ביהודים אחים.
התרעות פיקוד העורף