המופע שהריצו היה בשיאו במחצית השנייה של העשור הראשון, אחרי שליברמן ניסה פעמיים ולא כבש את מועמדות המפלגה הדמוקרטית, ולקראת התמודדות של מקיין על מועמדות המפלגה הרפובליקנית. מקיין היה הבכיר מהשלושה, המנהיג. ליברמן היה יוצא הדופן, המפתיע, מועמד דמוקרטי לסגנות נשיא בשנת 2000, יהודי, אורתודוקסי, סנאטור ממדינת קונטיקט, שחבר לסנאטורים רפובליקנים דרומיים מאריזונה ומקרוליינה הדרומית.
ליברמן הגיע קרוב לסגנות הנשיא, ומעולם לא התקרב להיות מועמד לנשיא. מקיין היה מועמד לנשיאות, אך הובס בפער גדול על ידי אובמה - כל מועמד רפובליקני היה מובס על ידי כל מועמד דמוקרטי בשנה ההיא של התמוטטות הכלכלה, במקביל לקשיים בעיראק, כשזיכרון המחדל בהתמודדות עם הסופה קתרינה עוד טרי.
הסכמה גורפת
דונלד טראמפ הכריז על משבר. הוא אמר שהפסקת האש כבר לא בתוקף. או שאולי היא כן בתוקף. מה שאמר היום, אולי לא יאמר מחר. מה שאמר בבוקר, אולי לא יאמר בערב. לא פלא שאמונם של הישראלים בנשיא האמריקאי קרס בחודשים האחרונים והגיע לשפל. זה בטח בגלל חוסר העקביות שלו. ואולי גם זה לא נכון. אולי את חוסר העקביות הם מקבלים, כל עוד הוא מופנה למדינות אחרות, כמו איטליה.
חוסר העקביות מתחיל להפריע להם כשהוא מופנה למדינות אשר לישראל יש עניין בעקביות היחס האמריקאי כלפיהן - עקביות ביקורתית - כמו טורקיה ואיראן. כך או כך, הישראלים איבדו אמון. והשאלה אם האמון ישוקם תלויה כנראה פחות בשיפור העקביות ויותר בחזרה למדיניות התוקפנית כלפי איראן (ובזניחת הידידות המשונה עם טורקיה).
ומה שעוד יותר טוב, זה שהקונצנזוס הזה מלמד על יכולת שעוד נותרה בנו, אומנם רק לעיתים רחוקות, ובכל זאת היא מעוררת תקווה, להיות ענייניים. לשפוט דברים לגופם, בלי התחשבות מוגזמת בשאלה אם זה "טוב לממשלה" או "רע לממשלה", "טוב לבחירות" או "רע לבחירות", "טוב לגוש שלנו" או "רע לגוש שלנו". סתם שיפוט ענייני. כמו שהיינו פעם (כשעוד כתבנו מכתבים של אהבה לנשיאים אמריקאים - והמבינים יבינו).
רק בציבור הערבי יש רוב שחושב שההסכם בסך הכול טוב לישראל (57%). הערבים מחוץ לקונצנזוס. אבל בשאר הקבוצות, דתיים - 68% מאוד לא טוב, חילונים - 69% מאוד לא טוב, ימין - 65% מאוד לא טוב, שמאל-מרכז - 71% לא טוב. ואלה רק דוגמאות, לא בחירה מכוונת של מי שמסכימים. לא צריך לבחור, כי באמת כולם מסכימים.
אז הנה, עוד קונצנזוס. שמאל - 62%, ימין - 68%; מוסלמים - 64% (כן, בעניין הזה גם הערבים בקונצנזוס), חרדים - 69%, חילונים - 61%, תומכי מרכז - 54% (ושוב, עם אחוז גבוה של לא יודעים).
כאמור, אפשר לשמוח בזה, משום שיש קונצנזוס בשני עניינים חשובים מאוד. גם ההסכם (הרע) עם איראן הוא עניין חשוב, שצריך לחשוב על המשמעותיות שלו ולהיערך למה שנגזר ממנו. גם ההסכם (המעודד - "טוב" נראה לי קצת מוגזם) עם לבנון הוא עניין חשוב, ששווה לשאוב ממנו מידה של אופטימיות, לנוכח התפתחויות אזוריות לא מרנינות. אבל עוד יותר מאשר הקונצנזוס, מעודדת הענייניות של הישראלים הבוחנים את שני ההסכמים האלה. מעודדת היכולת שלהם לשפוט אותם לגופם, ולא לגופו של מי שכשל בהם (כן, גם נתניהו), או הצליח בהם (כן, גם נתניהו).
הציונות והתמיכה
האם אתה או את "ציונים"? רוב היהודים בישראל ישיבו "כן". אחר כך, אם נשאל אותם מה זה בדיוק אומר, לא בטוח שתהיה להם תשובה טובה. באמת, מה זה ציוני? הציונות הייתה תנועה עם מטרה: להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. המטרה הושגה.
עכשיו אפשר להציע לפחות שלוש דרכים להמשך. ראשונה: המטרה הושגה - ולכן אין עוד צורך בציונות. שנייה: המטרה הושגה, אך נדרשת לה תמיכה מתמשכת - ותמיכה בשגשוגו של הבית הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל היא ציונות בימינו. שלישית: המטרה הושגה, ולכן הציונות שינתה פנים, וכעת יש לה מטרה, או הגדרה אחרת. מה ההגדרה החדשה? על זה כמובן אפשר להתווכח. יש מגוון רחב של אפשרויות, מ"ציונות היא חתירה להרחבה נוספת של שטחי המולדת", ועד "ציונות היא חתירה להפצה של חזון הנביאים בעמי העולם".
כך או כך או כך, ברור שיש סיבה לתהות בדבר השאלה: מהי ציונות? ואולי לכן גם על השאלה: האם אני ציוני? מי שאומרים שהם כן, או שהם לא, או אפילו מי שאומרים שהם אנטי - "אנטי-ציונים" - צריכים לתת תשובה מסודרת לשאלה מה הדבר שהם כן, או לא, או אנטי. רובנו רשלנים או עצלים מכדי לתת תשובה רצינית ומסודרת לשאלה הזאת. לכן, עבור רובנו האמירה הכמעט אוטומטית "אני ציוני/ת" היא מחווה של סנטימנט יותר מאשר עמדה אידאולוגית. אנחנו ציונים כי נדמה לנו, במידה רבה של צדק, שמי שאומרים שהם ציונים הם בעדנו, ומי שאומרים שאינם ציונים הם נגדנו.
כמובן, יש גם מי שמדובר אצלם בעמדה עקרונית. הם חושבים שלא צריכה להיות "מדינה יהודית", כי הם נגד מדינות שהזהות שלהם מבוססת על השתייכות "דתית". או שהם חושבים שהקמת ישראל הייתה טעות, ושהיא למעשה פרויקט קולוניאליסטי שסופו להתפרק כמו סופו של הכיבוש הבלגי בקונגו, או הכיבוש הצרפתי באלג'יר.
עם אלה אפשר להתווכח, ולהסביר שהמדינה היהודית אינה מדינת דת אלא מדינת לאום, לא פחות מהמדינה הסינית, או האלבנית, או הטורקית. עם אלה אפשר להתווכח ולהסביר שהיהודים הם בני המקום ולא כובשים זרים. אפשר - וסיכויי ההצלחה לא גדולים. אפשר - ואולי תוך כדי ויכוח נרוויח משהו. נחדד לעצמנו את מהותה של ה"ציונות" בימינו.
עכשיו נחזור לשאלה: האומנם מי שמסתייגים מלקרוא לעצמם "ציונים" הם נגדנו? על השאלה הזאת אפשר לספק תשובה לא לגמרי טריוויאלית כאשר בוחנים נתונים שנאספו לאחרונה בקרב יהודים בארצות הברית. נביט בשני סקרים.
אחד, סקר מדד קול העם היהודי של JPPI, שדוגם בכל חודש קבוצה של יהודים שמוגדרים "מחוברים". משמע, יהודים שהקשר שלהם לישראל ולקהילה היהודית יחסית יותר חזק. הם לא מייצגים את "כל" יהודי ארצות הברית, אלא את אלה מהם ששייכים לגרעין קשה יותר של שייכות ומעורבות.
הסקר השני, מהשבוע שעבר, הוא של NORC בשיתוף AP. זה סקר שנערך בקרב כלל האמריקאים, ובתוכו קבוצה גדולה במיוחד (כ-1,200) של יהודים אמריקאים, שמייצגים את עמדות יהודי ארצות הברית המחוברים יותר, ופחות, ואפילו הרבה פחות. בשני הסקרים נכללו שאלות על זהות ציונית, ובהן נעסוק.
סקר JPPI מתייחס כאמור ליהודים מחוברים. מה שמבטיח מראש שיהיו בו יחסית מעט יהודים שיש להם סנטימנט שלילי כלפי ישראל או העם היהודי. ביקורת - בהחלט. אבל עוינות - זה כמעט לא. מה שכינינו "סנטימנט רגשי נגד ישראל" אינו נפוץ בקרב משתתפי הפאנל הזה. בהתאם, רובם אומרים שהם "ציונים" (72%), ועוד קבוצה בוחרת ב"ציונים במידת מה" (13%). בסך הכול, 85% ציונים זה רוב גדול. 4% מכנים את עצמם "אנטי-ציונים".
אבל בסקר הייתה עוד שאלה. לא אם "את או אתה" ציונים, אלא אם החברים היהודים שלכם ציונים. זו שאלה שבה, לפחות במידת מה, עובדת ה"מחוברות" של הסקר של JPPI - כלומר, העובדה שהוא דוגם יהודים מסוג מסוים - נעשית פחות משמעותית. כאשר יהודים מחוברים מעידים על עצמם, המחוברות שלהם באה לידי ביטוי בצורה חזקה. כאשר הם מעידים על חברים, שחלקם אולי מחוברים אבל חלק אחר מהם כנראה לא מחוברים, אפשר לזהות שהיהודים באמריקה כנראה קצת פחות נוטים להשתמש במותג "ציונות" כמאפיין שלהם.
72% מהיהודים המחוברים אומרים "אני ציוני/ת", רק 43% אומרים "רוב חבריי היהודים ציונים". עוד 29% אומרים שחבריהם "ציונים במידת מה". פחות משליש מהמשיבים שמגדירים את עצמם "מאוד ליברלים" - ויש בארצות הברית לא מעט יהודים מאוד ליברלים - אומרים שרוב חבריהם ציונים (29%). וזה כבר נתון שמתקרב לנתון שרואים בסקר של NORC של כלל יהודי ארצות הברית. 23% מהיהודים בסך הכל, פחות מרבע, אומרים בסקר הזה שההגדרה "ציוני" מתארת את עמדתם בצורה מאוד מדויקת (13%) או מדויקת (10%). 36% אומרים שזו לא הגדרה שמתארת את עמדתם בצורה מדויקת.
אם אינם ציונים, האם הם אנטי-ציונים? מסתבר שלא. כלומר - כן, כשמדובר במיעוט קטן מהיהודים - 12%, ואם תרצו להוסיף גם את מי שאומרים שזה נכון עבורם במידת מה, נגיע ל-21%. לא מעט, חמישית מהיהודים אומרים שהתווית "אנטי-ציוני" מתאימה להם במידה כלשהי. ובכל זאת, מול חמישית אחת עומדות ארבע חמישיות אחרות, שמונה מכל עשרה יהודים, שגם "אנטי-ציוני" לא מתאים להם.
הנה, אנחנו חוזרים לשאלה המקורית שלנו: האם מי שאיננו מרגיש "ציוני" כנראה נגדנו? ועכשיו נענה במפורש: לא. היהודים של אמריקה יוכיחו. מצד אחד, רבים מהם לא רוצים להחיל על עצמם את ההגדרה "ציוני" - כלומר, להגיד את מה שנדמה לנו שהוא המפתח לזהות את מי שבעדנו. מצד שני, רק מעטים מחילים על עצמם את ההגדרה "אנטי-ציוני" - כלומר, אומרים את מה שהוא בלי ספק מפתח לזהות את מי שנגדנו.
אם כך, מהם היהודים האלה? הסקר של NORC הציע אפשרות שלישית. טוב שהציע, כי אפשר ללמוד ממנה לא מעט. הוא הציע לא רק "ציוני" ו"אנטי-ציוני" (כל אחד בשאלה נפרדת). הוא הציע גם "תומך של ישראל כמדינה יהודית". כלומר, לא את המותג המוכר "ציוני", אלא אמירה מפורשת שהכוונה בה ברורה, הרבה יותר מהכוונה ב"ציוני", שכמו שכבר טענו, לא ברור שמישהו יודע מה זה.
73% מהיהודים אומרים שהם "תומכים בישראל כמדינה יהודית". 50% מהם אמרו שהאמירה הזאת מתארת את עמדתם "מאוד טוב" או "טוב". עוד 23% אמרו "די טוב". רק 16% אמרו שלא, שזו לא עמדתם. 11% לא ידעו להשיב. הנה, השבנו על השאלה: הרבה מאוד יהודים שלא רוצים ללבוש את הבגד "ציוני", תומכים ב"ישראל כמדינה יהודית". מעט יהודים, יחסית, לא תומכים ב"ישראל כמדינה יהודית".
מה נלמד מזה? אחד משני דברים, ומן הסתם את שניהם. הראשון - כפי שאמרנו: לא תמיד לגמרי ברור מה זה ציוני, ולכן יש מי שקשה להם להחליט אם ההגדרה הזאת חלה עליהם. השני - והוא משמעותי: ההגדרה "ציוני", המותג "ציונות", עברו שחיקה שהופכת אותם לבגד לא נוח. הם משמשים לעיתים קרובות מותג שלילי, סוג של עלבון, או האשמה, או קללה. האמירה "אתה ציוני" במקומות מסוימים באמריקה נעשתה דומה ל"אתה שמאלני" במקומות מסוימים בישראל. הזהות שרבים מעדיפים להתנער ממנה, לא רק מסיבות עקרוניות של דעה, אלא גם - ואולי בעיקר - משום שהשימוש בה מוביל לדה-לגיטימציה מהיסוד של הטענות שמושמעות על ידי מי שמחזיק בה.
מכאן, כמה מסקנות. הראשונה: אפשר להירגע. רוב גדול של יהודי ארצות הברית עודם תומכים ב"ישראל כמדינה יהודית". הקולות הרמים שנשמעים מעת לעת ומבשרים על מהפך כביכול - על כך שהיהודים באמריקה נעשו עוינים לישראל - אלה קולות השוליים, שבדיוק כמו אצלנו זוכים להד מוגזם ביחס לכוחם האמיתי. השנייה: המותג ציונות בבעיה, שצריך לטפל בה באחת משתי דרכים.
אפשרות אחת היא פשוט לזנוח אותו. לפעמים מותג או מילה עוברים תהליך של שינוי משמעות, שאין טעם לנסות לבלום אותו. אפשר לעבור לשימוש במילה אחרת. אפשרות שנייה היא להילחם עליו, מה שמחייב הבהרה והנחלה והטמעה של המשמעות שלו - אחרי שנסכים על המשמעות שלו (מה שלא בהכרח יהיה קל לעשות). רוצים לשכנע את היהודים ואת העולם שציונות היא דבר שראוי לתמוך בו? הסבירו מהי "ציונות", ואולי יתברר שהעולם באמת בעד.
התרעות פיקוד העורף