חייו ופועלו
באותן שנים גם קירב אל חזהו את ישראל. הוא יצר עימה ערוצי קשר ומגעים בדרגים הבכירים, ואִפשר להקים נציגות ישראלית בדוחא. כן הקים את ערוץ אל־ג'זירה, שהפך לזרוע ההסברה של ארמונו וכלי התקשורת המרכזי בעולם הערבי. הוא חיבק את האחים המוסלמים והעניק להם בית. כמובן שלח את ידו לבחוש בענייני הפלסטינים, אף שכל מדינות ערב הלכו והתרחקו מהם בהדרגה. ארמונו תמך בפלגים חמושים בסוריה, בעיראק ובלוב, וטיפח אותם כשליחיו לכל דבר ועניין.
גם היסודות למעורבותה של קטאר בספורט הונחו על ידי השייח' חמד. הוא אירח את גביע אסיה, רכש את מועדון הכדורגל של מלגה ואחריו את פריז סן ז'רמן. כל זאת לצד השקעות ורכישות של מותגים מובילים וחברות מסחריות במערב. בקיצור ולעניין, חמד בן ח'ליפה קירב אליו כל גורם כוח שהוא באזור או בזירה הבינלאומית.
המעורבות הקטארית
הספר השלם על השייח' חמד בן ח'ליפה טרם נכתב. ספק אם בכלל נכתב הפרק הראשון שלו. לפנינו מנהיג בעל שיעור קומה, ואין להתעלם גם מהפרטים העסיסיים של חייו: במהלך שנות חייו נשא חמד שלוש נשים, והן הביאו לו 24 ילדים. אבל מי סופר.
הדמעות של זיקו
הכדורגל הציל אותו ואת אחיו. זיקו איננו היחידי. ילדי רחוב הם תופעה ידועה ורחבה בערי מצרים. זו חברה ענייה וסובלת, שעיקר עניינה בימים אלה הוא להשיג את הארוחה החמה של היום ואת הפרנסה של מחר. למרות זאת, ישראלים רבים שמחו לא רק על ניצחונה של ארגנטינה ועלייתה לחצי הגמר, אלא גם על הפסדה של מצרים. באותה מידה, מצרים רבים עלצו כאשר מאמנם התעטף בדגל פלסטין וכשירק באוויר לנוכח אוהד ביציע שהתעטף בדגל ישראל. בין שתי החברות הללו, במצרים ובישראל, שוררים איבה וריחוק. יש הסכם שלום, שאת חלקו מיישמות הממשלות, אבל אין תרבות של שלום.
ריחוק משכנים
הבעיה היא שישראל מעודה לא הפריעה לאיבה הזו לצמוח. מאז שנחתם הסכם השלום ב־1979, ממשלות ישראל למיניהן היו אדישות למפלצת השנאה שצמחה אצל ידידתנו. הן לא ראו בשכנות טובה ערך עליון שיש לחתור להשיגו. מה מונע מבכירים ישראל להטיף לאהדת השכן, או לחלוק עם הציבור הרחב את פירות מגעיהם עם המצרים?
גם התקשורת הישראלית איננה מתברכת בעידוד יחסי שלום. היא עסוקה ללא הרף בהתעצמות הצבא המצרי ובשיח האנטי־ישראלי. כל זאת מידע חשוב, אבל בצידו יש להקשות על ממשלות ישראל ולשאול מדוע לא טרחו להראות את הפנים החיוביות ביחסים, או לאתגר את השכן הבעייתי ולתבוע ממנו שלום אחר.
נכון שהם חמוצים, שם בקהיר. דווקא משום כך יש לאתגרם. לדבר אליהם ועליהם בפומבי, להצביע על הישגי היחסים ולקרוא להם לבקר כאן או לעודד ישראלים שיבקרו שם. מצרים היא תרבות מפוארת של עבר והווה, גן עדן לסקרנים. אבל עוד הרבה לפני שהגענו לשפל הנוכחי ביחסים עם מצרים, איבדנו את התשוקה ליהנות ממנה.
ב־7 באוקטובר טלטלה טראומה נוראה את החברה הישראלית. המצרים לא היו פנויים להתעכב עליה או לגלות אמפתיה. ליבם היה גס. גם אנחנו, הישראלים, איננו פנויים להזדהות עם מכאוביהם, ויש רבים כאלה. על כן, כאשר הם ניגפו ברבע הגמר, שמחנו לאידם. לו היה אקלים היחסים שונה, רבים מאיתנו היו מתרגשים מסיפורו האישי של זיקו. בן עניים שהגיע לגדולה בכוחות עצמו בלבד.
היחסים עם מצרים הם החמצה גדולה, הפסד הדדי בן עשרות שנים שלא יחזור. ירושה רעה לדורות הבאים, שהאחריות לה מוטלת גם על מנהיגינו. אין שום סיבה ששני עמים, שממשלותיהם מצויות בקשרי ידידות טובים, ישנאו כך זה את זה. אלא אם כן הממשלות עצמן תורמות לכך.
התרעות פיקוד העורף