כדי לנצל את ההזדמנות שבפתח למימוש החזון האמריקני לאזור, חיוני לאזן בין הבעת תמיכה מפורשת באומץ הלב שמפגינה הממשלה הלבנונית, לבין עמידה קשיחה על תביעות ברורות מביירות שיהוו תנאי סף לכל התקדמות.
חיוני להכיר במורכבות המציאות בלבנון ובאומץ הנדרש ויש לשבח את הנשיא עאון וממשלתו על הנכונות להוביל קו ריבוני, לנסות להשיב את מונופול המדינה על השימוש בכוח, ולפעול תחת תנאים פוליטיים וכלכליים בלתי אפשריים.
אבל, לצד השבחים, חובה להעביר מסר ברור: רוח גבית אמריקנית אינה צ'ק פתוח. התבצרות לבנונית בדרישות מקסימליסטיות או חד צדדיות מישראל (בסוגיות גבול או סידורי ביטחון) תיתקל בחומה בצורה.
דרישות לבנוניות זה בסדר, אבל לכל דרישה לבנונית, תהיה גם דרישת נגד מלבנון. נכון יהיה להציב דרישות ליבה שעניינן פירוק הפלונטר הפוליטי הלבנוני, שרק הוא יאפשר התקדמות:
לבנון דורשת סיוע כלכלי? התנאי הוא פתיחת "הקופסאות השחורות" הפיננסיות והמנהליות של מוסדות המדינה הנשלטים על ידי אנשי ברי.
בשורה התחתונה
נכון להבהיר לעאון-ארה"ב וישראל רוצות בהצלחתך ורואות בך את פניה של לבנון החדשה. אך נדרש איזון. אם תבחר הממשלה בביירות לאמץ את הרטוריקה הסרבנית של נביה ברי או להיכנע לפחדים של וליד ג'ונבלאט, ללא צעדים פרקטיים, לבנון היא זו שתיפגע. הדרך לבית הלבן עוברת יותר דרך הפגנת ריבונות פנימית אמיצה, ופחות דרך הטחת דרישות חד צדדיות מכל העולם.
התרעות פיקוד העורף