מספרים אלה מספרים סיפור שקשה לעכל: אנשים שגויסו בצו, שעזבו משפחה, עבודה וקריירה, חזרו מהשירות וגילו שמחכה להם מערכה נוספת - מול המעסיק. ומי שמכיר את השטח יודע: על כל אחד שהתלונן יש כמה שלא עשו זאת - מפחד, מעייפות, או כי לא ידעו שמגיע להם.
מעסיק שמסתכל על העובד המילואימניק ורואה בעיקר את הימים שבהם הוא נעדר מהעבודה, פשוט אינו מבין מי עומד מולו. זהו אדם שפעמים רבות מקבל החלטות תחת לחץ שאף חדר ישיבות לא מתקרב אליו, שלמד לתפקד בעייפות, באי-ודאות, בתנאי סכנה - ולהמשיך קדימה. אלה הם הכישורים והיכולות שכל ארגון מחפש בנרות. החברות החכמות במשק כבר הבינו את זה. השאלה היא מתי יבינו כולם.
כי בסופו של דבר זהו מבחן של חברה, לא רק של שוק העבודה. עם ששולח את בניו ובנותיו לחזית שוב ושוב, ומאפשר בשובם פגיעה בהם דווקא במקום העבודה - חוטא לעצמו. הסולידריות שראינו בימים הקשים ביותר של המלחמה חייבת ללוות את המשרתים גם ביום שאחרי, כשהמדים מקופלים בארון והחיים האזרחיים דורשים את שלהם.
המילואימניקים האלה - אנשי הייטק ונהגי משאיות, רופאות ומורים, בעלי עסקים ושכירים - הם חתך של החברה הישראלית במיטבה. והם אינם מבקשים רחמים או מדליות. הם מבקשים לא להיענש על כך שהתייצבו לשירות. החברה הישראלית חייבת לעמוד לצידם באותה נחישות שבה הם עמדו לצידה.
התרעות פיקוד העורף