אלא שהשטח, כך נראה, מסרב להשתכנע. המעברים החדים – מהתייצבות חזיתית כאלטרנטיבה שלטונית יחידה, דרך ניסיון המיתוג של האופוזיציה כולה תחת שמו, ועד להצהרת ה"אני לא אובססיבי" הנוכחית – מעידים על מצוקה עמוקה. בפוליטיקה, כשאתה מתחיל להסביר מה אתה לא, סימן שזה בדיוק מה שהציבור מרגיש שאתה כן. הניסיון לשדר פתאום צניעות או "ממלכתיות מוותרת" נראה פחות כצעד אסטרטגי ויותר כניסיון נואש לעצור את הדימום בסקרים.
חברי הכנסת של יש עתיד, שרבים מהם רואים את המנדטים שלהם נשחקים או מוקרבים על מזבח ההסכם עם בנט, מתחילים להבין את גודל האירוע: עבור רובם, המשמעות של המשך המגמה הנוכחית היא פשוט לא להיות בכנסת הבאה. כשהאיום על הבית הפוליטי הופך למוחשי, הנאמנות להסכמים מתחילה להתפורר. האיום על ההסכם בין השניים הוא כבר לא רק תרחיש תיאורטי של פרשנים, אלא דאגה יומיומית בתוך המפלגה.
למרות שבנט נחשב פוליטיקאי מיומן וחסר עקבות (באותו ראיון רדיו הצהיר, שוב, שלא יישב עם מנסור עבאס. אין מספיק חחחח בעולם כדי לתאר זאת), אך כרגע הוא נראה כמי שאיבד את המצפן. קמפיין שמשנה את מסרי הליבה שלו פעם בשבועיים משדר חוסר ביטחון, ובוחרים,כידוע, לא אוהבים להמר על מי שנראה לחוץ.
אם בנט לא יצליח לייצב את הספינה ולחזור למסר קוהרנטי אחד, וכרגע לא נראה שיש כיוון לזה בכלל, הוא עלול לגלות שהוויתור על האובססיה לראשות הממשלה יהפוך מנבואה שמגשימה את עצמה למציאות פוליטית כואבת. לו רק עבורו, אלא גם עבור שותפו.
התרעות פיקוד העורף